אורסולה לוי. "אין מישהו שאני לא מכירה בבריכה הזו" (צילומים: שרון צור)

מי שפוגש בפעם הראשונה את אורסולה לוי, יכול להירתע. מדובר באשה עוצמתית, עם נוכחות ואש בעיניים, שבחרה במקצוע שנחשב לגברי - מצילה. אבל אחרי כמה דקות איתה אפשר כבר להבחין כי מתחת למעטפת הקשוחה נמצאת אשה רגישה מאוד, עם לב ענק, שאוהבת אנשים ובעיקר מחוברת לילדים, וכל רצונה הוא אחד - שכולם יחזרו הביתה בשלום אחרי הבילוי בבריכה.

לוי (51) ממגדל העמק, רווקה ואמא של אריאל, מצילה כבר מעל 30 שנה. אין אדם במגדל העמק שלא מכיר אותה, גם ההורים וגם הילדים, והיא מכירה את כולם, יודעת בדיוק למי כל ילד שייך. בסוף השבוע נפתחה עונת הרחצה בבריכה העירונית בעיר ושם לוי היא כבר חלק מהנוף. כל שנייה היא נעצרת ליד הילדים שהתגעגעו ובאים לתת לה חיבוק גדול, קוראים לה לראות איך הם למדו לשחות. "המקצוע הזה הוא החיים שלי", היא אומרת בעיניים בורקות, "אני נועדתי לו, למרות הקושי הגדול שבו".

ההתחלה בצי הסוחר

למגדל העמק היא חזרה לפני כ־12 שנה כשהיתה בסוף ההיריון עם בתה. לוי עבדה כמצילה במקומות שונים בארץ, והגיעה לעיר אחרי חמש שנים בהן עבדה כמצילה באילת. החזרה למגדל העמק היא בעצם סגירת מעגל עבורה. "נולדתי במגדל העמק והבריכה העירונית היא חלק ממני", היא מספרת, "אין מישהו שאני לא מכירה בבריכה הזו. הייתי מסתובבת בה מאז הילדות, וזה רק טבעי שפה אני עובדת. כל רגע פנוי הייתי מנצלת כדי ללכת ישר לבריכה. כולם היו מביאים ספרים ומחברות לבית הספר ואני הייתי מביאה ספרים, מגבת ובגד ים", היא אומרת בחיוך.

לוי היא בת למשפחה מוכרת בעיר. אביה סמי היה מוכר את הכרטיסים בכניסה לבריכה, ולכן היא הסתובבה שם מאז שהיתה קטנה. מגיל צעיר מאוד היא למדה לשחות וכנערה אף היתה שחיינית בקבוצת הפועל קרית טבעון.

בצבא שירתה בנח"ל והגיעה לקיבוץ אפיק ברמת הגולן. לאחר השירות היא בחרה להישאר בקיבוץ והיתה חברת משק, כשבזמן הזה שימשה כרפתנית. לאחר שנה החליטה לצאת לשנת חופש, ואז פגשה בן מחזור שהציע לה הצעה מפתה. "הוא הציע לי ללהיות ימאית בצי הסוחר", היא נזכרת, "בזמנו חברת 'תרשיש' היתה חברת בת של 'צים' ובני הקיבוצים עבדו בה. ראיתי שזה תפור עליי. היינו שלוש בנות מתוך צוות של 24 ימאים והיינו אחראיות על טיפול במשק במקום - סידור, חדר אוכל וכדומה. אהבתי מאוד את ההפלגות - הייתי באפריקה, בדרום אמריקה ובאירופה. זו חוויה מיוחדת מאוד שמי שלא עבר אותה לא מסוגל להבין", היא מספרת בעיניים נוצצות.

עם הזמן היא החליטה לעבור לעבוד בספינות בתפקידים מורכבים יותר כמו צביעה, עם חבר'ה מהסיפון. למרות החוויות הטובות שצברה, היא זוכרת גם חוויות מטלטלות. "יש סערות מסוכנות בים, הוא לא רגוע. היה לנו מקרה שנפלו לנו קונטיינרים גדולים לאחר שהספינה קיבלה מכה, ונאלצנו לבקש מחסה ממדינה סמוכה. זה לא משהו שגרתי", היא מסבירה.

את קורס המצילים היא עשתה באחת מחופשותיה מהצי. "לא ראיתי את עצמי מתעסקת עם זה באותו זמן, אבל החלטתי ללמוד כדי שיהיה לי מקצוע ביד".

הבחירה במקצוע שאינו מזוהה עם המין הנשי, למרות שיש כמה מצילות בארץ, היה אך טבעי לה. "המקצוע הזה הוא עוצמתי ומזוהה בעיקר עם גברים", היא מודה, "צריך המון כוח פיזי. למשות אדם טובע מהמים זה לא דבר פשוט. גם להתמודד איתו כשהוא נאבק זה לא משהו קל, במיוחד כשהוא יכול גם לסכן את המציל עצמו".

ואם חשבתם שמישהו לא לוקח אותה ברצינות, תחשבו שוב. הרוחצים מתייחסים אליה בכבוד. "אני לא משאירה להם ברירה", היא מחייכת, "הם חייבים לראות שלמרות שאני אשה, אני אסרטיבית ולא חסרת ביטחון. אני לא מעירה בהתלהמות, אבל כשצריך אני מדברת ב'שפת העם'. אני יכולה להיות קשוחה ואף אחד לא מהווה עליי איום, למרות שאני אשה".

לוי. לפעמים קשוחה

חוסר אחריות

לדברי לוי, תפקידו העיקרי של מציל הוא לא להציל חיים, אלא למנוע את מקרה הטביעה מראש. "מציל שמזהה את זה מראש הוא מציל טוב", היא מסבירה, "במשמרת שלי כולם יודעים שאני עם מיליון עיניים. אני תמיד מפקחת על הכל ומזהה כל דבר, עוד לפני שמישהו טובע".

ללוי יש רגישות יתר לילדים. לא פעם היא הבחינה במהלך העבודה בילד קטן, בגילאי שנתיים-שלוש, שמתקרב לשפת הבריכה ואין לידו מי שמשגיח עליו. "היה לי פעם מקרה של ילד שראיתי אותו מסתובב ליד שפת הבריכה וראיתי שתוך שנייה הוא ייפול לבריכה", היא מספרת, "הוא הספיק רק לטבול וזינקתי אליו. הרמתי אותו, חיבקתי אותו ושאלתי איפה אמא שלו. הוא הצביע על מישהי שישבה ליד בריכת הילדים בניחותא. כשהתקרבתי היא שאלה אותי מה הילד שלה עושה אצלי בידיים, הסברתי לה שרגע לפני הוא היה על הקרקעית בבריכה. מרגיז אותי שיש הורים חסרי אחריות, זה חיים של ילד, טביעה אפשר למנוע", היא אומרת בכעס.

לוי, פעילה חברתית בעיר וממקימי קבוצת הנוסטלגיה, מקפידה להעלות סרטוני טביעה של ילדים מהרשת כדי שההורים ילמדו על הסכנות. כשילד טובע, היא אומרת, מיד מאשימים את המציל ומסירים את האחריות מההורה. "המציל הוא לא בייביסיטר של הילדים", היא חורצת, "האחריות היא קודם כל של ההורים - למנוע דבר כזה. לא פעם יש אנשים שעסוקים בשלהם, כמו בטלפון או בשיחה, והילד הקטן בורח למים. תוך שנייה הוא יכול למצוא את עצמו בתוך הבריכה".

בבריכה היא עובדת בסופי שבוע ורק בעונת הרחצה, כשבמהלך השבוע היא עובדת בחברת פלקס. "לצערי כמה שאני אוהבת את המקצוע הזה והוא החיים שלי, מדובר במקצוע כפוי טובה. המצילים עובדים רק בעונת הרחצה והמשכורת לא מספיקה לשאר הימים. כאם חד־הורית אני חייבת לעבוד כדי לחיות כמו שצריך. הרבה מצילים נקלעים לקשיים כשבעצם מדובר במקצוע חשוב מאוד ומציל חיים. הלוואי שתהיה לי אפשרות לעבוד במקום כמו קאנטרי שפתוח כל השנה. אני אוהבת את העבודה שלי ואוהבת את האינטראקציה עם האנשים. אם היתה לי עבודה שהייתי יכולה להתפרנס ממנה יפה, הייתי מצילה אפילו בהתנדבות".

את אריאל הביאה לעולם לאחר שקיבלה החלטה כי היא לא רוצה להינשא. "קיבלתי את ההחלטה שאני לא רוצה להקים משפחה כבר בשנות העשרים, וזרמתי עם זה. בעקבות שיחה עם אחי החלטתי להביא ילד לעולם, בלי חתונה, ואכן בגיל 39 הריתי עם אריאל. אני מרגישה מצוין עם ההחלטה הזו", היא מספרת בפתיחות רבה.

החלום שלה זה לעבוד עם ילדים בסיכון. "אני יודעת שיש לי הרבה מה לתת להם", היא מסבירה, "הלוואי שהייתי יכולה לפתוח פה במגדל העמק מקום כמו בית השאנטי. זה חלום שאולי פעם אוכל להגשים".