בנצי ברופמן. צריך להיצמד לאמת (צילומים: שרון צור) 

מבט ראשון בבנצי ברופמן כבר מצליח להסגיר את הילד החבוי בתוכו. מכנסי דגמ"ח מעוטרים בצבעים ססגוניים, המעידים על מה שעשה רגע לפני הפגישה, וכובע קסקט המסתיר בלורית חומה־ג'ינג'ית שובבה. ברופמן, דמות מוכרת במגדל העמק והאזור, בן 34, נשוי לאליזבת. היא נראית כמו פיה והוא מזכיר את פיטר פן, הילד שמסרב לגדול, צעיר לנצח.

לברופמן יש נפש של אמן. כבר שנים שהוא עוסק לפרנסתו בציור על קירות, מעביר חוגי ציור וגרפיטי וגם עובד במוסדות חינוך - בתי ספר, פנימיות נוער ועם נוער בסיכון. ואם זה לא מספיק, הוא גם כותב, כותב מהלב.

בימים אלה הוא עסוק בפרויקט ציורים על קירות בריכת השחייה במגדל העמק, רגע לפני עונת הרחצה. מהציורים שלו ניבטים פרצופים מחייכים ושמחים, אך לא תמיד הוא הרגיש ככה, בטח לא בתחילת הדרך. היום, כשהוא מלמד ילדים ונוער לצייר, הוא יכול כבר להרשות לעצמו לחייך. כמי שבתור ילד לא זכה לתמיכה מהסביבה באמנות שלו, הוא יודע לזהות היום את הפוטנציאל בילדים אחרים. "אני נותן להם את מה שאני לא קיבלתי", הוא אומר, "היום אני יכול לתת, וזה תיקון עבורי בהרבה מובנים".

אהבת ילדות

מאז שהוא זוכר את עצמו הוא מצייר. “בערך מגיל חמש", הוא אומר, "יש לי זיכרון בראש שאני יושב על הרצפה ומצייר, וכולם מתאספים סביבי, כל הילדים, ומסתכלים עליי. ציירתי כמעט כל הזמן".

האמנות החלה להתעצם אצלו כשהיה בבית ספר. כשכל השאר למדו - הוא צייר. "הייתי יושב בשיעורים ומצייר", הוא נזכר, "הרוב לא עניין אותי, והרגשתי לא מחובר. היו מעירים לי גם בבית ספר וגם בבית כדי שאני אלמד, אבל המוח לא קלט, גם כשניסיתי בכוח. אחרי שני דפים זה כבר הפך לציורים ולשרבוטים. בזמנו לא היו אומרים כמו היום, 'אם זה מה שהוא אוהב אז שיעשה את זה'. מה שהיה חשוב היה להיות טוב בלימודים כדי שתהיה לך קריירה ושיצא ממך משהו. החשיבה הבית ספרית היתה כזו, וגם הביתית. הענישו אותי כשרציתי להיות במגמת אמנות, ולא נתנו לי ללמוד שם אם אין לי ציונים טובים".

ברופמן. חלום מגשים מציאות (צילומים: שרון צור)

לברופמן היה כעס גדול על כך, וניכר שעד היום הוא לא ממש הרפה ממנו. "בשנה שעברה התחלתי לעבוד בבית ספר באזור, מורה בכיתות ה'-ו'. אני מוצא את עצמי יושב בשיעור הראשון כמה דקות לפני תחילת השיעור, מסתכל על הכיתה, והפעם אני המורה. זו סגירת מעגל מטורפת". 

כבר מילדות הציור היה כלי ביטוי עבורו. "ילד שנמצא באיזשהו פורום ולא מתחבר אליו, מתנתק לציור", הוא מעיד על עצמו, "הוא מוצא לעצמו משענת. זה לא פשוט להיות תלוש, זה לא נעים, זו הרגשה לא טובה".

לדבריו, אף אחד לא התייחס לאמנות שלו. "תמיד רציתי שיעריכו את הציורים שלי, שיגידו מילה טובה על מה שאני עושה, אבל אז זה לא קרה".

הניסיון המר שהוא חווה הוביל אותו כיום לזהות מיד מי הילד עם הכישרון הגדול בכיתה, זה שנחבא אל הכלים. "תוך שניות אני מזהה את הילד הזה, שמזכיר לי את עצמי", הוא אומר, "אני מנסה לקרב אותו אליי, ואל מוקד העניינים בכיתה. אני רואה את עצמי בילד הזה".

תחושת בדידות

נוסף על אהבתו לציור, יש לו גם אהבה גדולה לכתיבה וניסיון רב בכתיבה באתרים שונים באינטרנט. "כשסיימתי ללמוד והשתחררתי מהצבא לא ידעתי לאן אני הולך", הוא מספר, "תהיתי מי אני באמת, מה אני רוצה ולמה אני במקום מלנכולי, כועס ועצוב. בזכות המקום הזה בדיעבד רכשתי יחס, ואם לא השירה אין לי מושג איפה הייתי היום".

ברופמן כתב בנושאים שונים כמו רומטיקה, זוגיות, מיניות, מחאה, רגש עצמי, ילדות ותיאטרון. "חיפשתי בכל מקום מישהו שיקרא, ותמיד קראו אותי, אפילו ביום יום", הוא אומר.

באותה תקופה, תחילת שנות העשרים לחייו, הוא עבר תקופה לא פשוטה, שבה לא הרגיש טוב עם עצמו. "זו היתה תחושה של בדידות", הוא משתף. היום, לדבריו, המצב השתנה וסוף סוף הוא זוכה להערכה, זה התחיל דרך הכתיבה והמשיך לציור. מעוף מוזר הוא הפך לאדם מבוקש, שמחובר לאנשים רבים מכל הגילאים.

מצייר מהבטן

לאחרונה עסק ברופמן בציור על קירות בחדר זיכרון בבסיס ברמת דוד, שם גם שירת בצבא. "פנתה אליי מישהי ואמרה לי שעושים חדר הנצחה למישהו מהטייסת ושהם מחפשים מישהו שיצייר", הוא מספר, "אחרי פגישה במקום החלטתי שאני עושה את העבודה בהתנדבות כדי לסגור מעגל".

ברופמן הוא גם זה שעודד נערה ברמת ישי שהפכה לקורבן שיימינג. הוא קרא את סיפורה בפייסבוק ויחד איתה וחברותיה הפך את הקללות שנכתבו בגרפיטי, על קיר באיזה מחסן, לציור יפה של שקיעה.

ציור קיר של ברופמן

ציור קיר של ברופמן

לא כולם מסוגלים להיכנס לראש האמנותי שלו, הוא אומר, אבל כשהם רואים את התוצאה הסופית הם נסחפים לשם איתו, אל הדמיון. כך היה באנדרטת הטנק המיתולוגית במגדל העמק, כשהתבקש לעטר את חזית הטנק. "קראו לי מהעירייה לעשות ציור מסוים, אבל אני בדמיוני ראיתי משהו אחר, ובסוף נתנו לי יד חופשית. ציירתי שם שישה חיילים בתנוחות שונות על רקע השקיעה, והיה בזה המון רגש".

לפני כחודש וחצי קיבל פנייה מבית ספר באזור. המנהלת התקשרה אליו וסיפרה שאחד הילדים ביישוב סמוך נפטר, וביקשה ממנו לצייר על שני ספסלים עליהם אהב לשבת. ברופמן הגיע אל בני המשפחה כדי לשמוע על הנער, ויחד איתם ועם חברים הוא צייר על הספסל הראשון את מה שתכננו. "בספסל השני כבר ביקשתי שייתנו לי להיות אני ושאעשה את זה מהבטן. ציירתי לפי הבטן וכולם התרגשו", הוא מספר בגאווה.

את מה שהחל כתחביב הוא הפך למעשה למקצוע ועד היום, הוא אומר, אנשים לא מבינים איך הוא מתפרנס מזה בכבוד. "אנשים ששומעים שאני עוסק בציור שואלים, 'טוב, ובמה אתה עובד?'", הוא מספר בחיוך, "אנשים חושבים שאני שורד עם העבודה הזו, שזו ברירת מחדל, שאני מסוג האנשים שעושים את מה שהם אוהבים אבל לא מרוויחים מזה והם טועים. אני עושה את מה שאני אוהב ומתפרנס מזה".

ברופמן. מעביר הלאה את הידע שלו

ברופמן, שהפך לאיש מוכר בזכות יצירותיו, מוזמן לאירועים גם מחוץ לעמק, וזוכה לפרגון רב בכל הארץ, כשאנשים מפרסמים את ציורי הקיר שלו ברחבי הרשת. כשהוא מדבר על זה חיוך גדול נפרש על פניו, כמי שאומר "ניצחתי". אחרי הדרך הקשה שעבר עד שדבק באמנות שלו, יש לו מסר לאחרים. "היצמד לאמת שלך גם אם היא לא האמת של אחרים, עשה את מה שאתה אוהב", הוא אומר, "אפשר להצליח בזה ואפשר להתפרנס מזה. חשוב לי שבני נוער וצעירים יבינו, שגם אם לפעמים לא מקבלים את האמנות שלהם, לא אבדה התקווה. שיהיו נאמנים לעצמם למרות הקשיים כי חלום מגשים מציאות".