עינב וקבוצת הרצות. מהפך מחשבתי (צילומים: שרון צור)

כשצביקה עינב (28) ואשתו רז (31) הגיעו לפני כשנה וחצי מאזור המרכז לטבעון, רגע לפני חתונתם שיתפה אותו רז ברצון שלה לרדת במשקל לרגל האירוע. עינב, סטודנט ללימודי חינוך באוניברסיטה הפתוחה ומאמן כושר, חשב לרגע ואז עלה במוחו רעיון - להקים קבוצת ריצה שתרוץ יחד איתה. "אני לא אוהב לאמן אחד על אחד", הוא מסביר, "ולכן החלטתי לבנות לה קבוצה כדי שעד החתונה היא כבר תרוץ ותשיג את המטרות שלה".

המיזם שהקימו בני הזוג, שבינתיים נישאו והפכו הורים לזוהר, בת ארבעה חודשים, נקרא 'נמרות העמק'. במהלך הזמן הזה הוא תפס תאוצה כך שעד כה נפתחו 12 קבוצות ריצה, ובקרוב תיפתח הקבוצה ה־13. כמו כן נפתח סניף נוסף ביקנעם. כל קבוצה עובדת יחד במשך ארבעה חודשים ובסיומם המשתתפות רצות מספר קילומטרים בריצת מרתון. הקבוצות מיועדות לנשים בלבד, אבל בכך לא מתמצה ייחודן - הן מיועדות לנשים שאינן בכושר בכלל ולא מחוברות לעולם הספורט כהוא זה. בכל קבוצה יש 20-15 נשים והמטרה היא שבסוף התהליך תשתנה נקודת המבט שלהן על כושר, שעד לא מזמן לא היה מנת חלקן, והן יתחברו להוויה הספורטיבית.

סוף לפריצות דיסק

לדברי עינב, התוכנית נבנתה מלכתחילה עבור נשים. "רציתי שרז תרגיש כמה שיותר בנוח", הוא מסביר את ההחלטה. נוסף על כך, כאמור, היה חשוב להם שהנשים לא יהיו בכלל בכושר: "היה לנו חלום להיות כמו התוכניות 'הישרדות' ו'המירוץ למיליון', שכולן יגיעו לאותה מטרה בסוף. הנשים בקבוצה מעידות על עצמן שהן לא מתחברות בכלל לספורט, שונאות ספורט ומציגות את עצמן כחסרות משמעת עצמית. המטרה שלי היא להדליק אצלן משהו שקשור לספורט ולתנועה, ולתת להן חוויה חיובית". 

בני הזוג עינב פרסמו פוסט בפייסבוק שהופנה לתושבי קרית טבעון, ואז הבינו שמדובר בסטארט־אפ. "ראינו שיש לזה ביקוש עצום ותוך יומיים סגרנו 15 בנות שהביעו נכונות לרוץ איתנו", הוא מספר, "מאז אנחנו פותחים שש קבוצות בשנה". לדברי עינב, בנות ש'נכנסות לעניינים' ורוצות להמשיך עם התהליך, נרשמות לקבוצת שימור.

הקבוצה מתאמנת פעמיים בשבוע במשך שעה ורבע בכל פעם, כאשר הבנות דואגות לבצע אימון נוסף בסוף השבוע. מדובר בעיקר באימוני חיזוק הגוף. "אני מגיע מתחום של אימון ספורטאים, ולכן אני שם דגש על תרגילי בטן, ישבן ורגליים", הוא אומר, "לפחות חצי מהשיעור מוקדש לחיזוק הגוף. הגענו למסקנה שאם הגוף יהיה חלש, אף אחת לא תתמיד וכולן גם ייפצעו. בגלל זה ברוב קבוצות הריצה בארץ, רוב הנשים נפצעות".

בתום ארבעת חודשי האימון הבנות יוצאות לריצת של כחמישה קילומטרים במרתון תל אביב, כאות סיום למסע שעברו. "אני רואה בספורט צורך ששכחנו", הוא טוען, "הדבר הכי טבעי לאדם זה לנוח, אבל כשאין תנועה זה מוות. לכן אני רואה את זה כצורך שצריך לעורר אותו מחדש - הצורך בתנועה והצורך בזרימה. יותר מזה, אני מסתכל על זה ברמה הרגשית. ספורט הוא תרפיה ושחרור של רגשות שעצורים בגוף ואם לא נזיז את הגוף, זה יכול להיתקע במשך שנים. בעיניי זה פשוט צורך, כמו להתקלח או לדבר. זה משהו לא נורמלי אם לא עושים אותו".

לדבריו, בין הרצות יש נשים שסובלות מפריצות דיסק, והריצה ממש משפרת את איכות חייהן. "יש לנו מישהי שהגיעה עם שלוש פריצות דיסק צוואריות והרופאים אמרו לה שאין שום סיכוי שתוכל לרוץ בלי כאבים חמורים, והיום היא עושה הכל ואין לה בכלל כאבים", מספר עינב, "יש לנו נשים שסבלו מכאבי גב במשך שבועות לפני שבאו אלינו".

מלבד שביעות הרצון מכך שהיוזמה מסייעת לנשים רבות וגורמת להן להאמין ביכולתן, עינב מרוצה גם מהיבט נוסף. "הדבר הכי טוב שיצא מזה הוא שאשתי לא צריכה לחזור לעבוד אחרי חופשת הלידה", הוא אומר בחיוך, "זה הניצחון הכי גדול מבחינתי. היום יש לי ביטחון הרבה יותר גדול גם ביכולת שלי להוציא משהו לפועל, מה שלא היה קורה בלי רז כי היא המנהלת של כל הדבר הזה".

"סוג של נס"

עינת רווה (42), אחת המשתתפות בקבוצה, הגיעה ל'נמרות' בלי שום זיקה לספורט. "מעולם לא התעמלתי", היא מציינת, "לא התחברתי לספורט ולא רציתי לקום מהספה. כשהגעתי לקבוצה התחלתי עם הרבה חשש, פחדתי שלא אוכל להזיז את עצמי מעבר לכמה צעדים, אבל בסוף סיימתי את הקורס במרתון תל אביב. דרך הקבוצה פגשתי אנשים, פחות או יותר במצבי ובגילי, וזה נתן לי 'דרייב' ורצון לשתף פעולה ולא לוותר".

רווה עדיין לא מגדירה את עצמה כספורטאית, אך מודה שהקבוצה שינתה אצלה את התפיסה לגבי עולם הספורט. "אנחנו לא נכנסות להגדרות. אנחנו נשים שנפגשות להתעמל יחד וצביקה מנחה אותנו, אבל הקבוצה שינתה אצלי את המחשבה", היא מודה, "ברגע שהספורט נכנס לחיים הוא מתקשה לצאת. יש את המחויבות ההדדית וההבנה שזה אפשרי. המשמעת העצמית והציפייה מעצמי הופכות להיות חלק משגרת חיים".

צביקה עינב והרצות בזמן אימון

גם ורד גולן, שמתאמנת בקבוצה, הגיעה בלי שום רקע ספורטיבי. "בעיסוקי אני מרצה וחוקרת ורוב הזמן יושבת מול מחשב. כל עולם הכושר, ובטח הריצה, היה רחוק ממני", היא מספרת, "בהתחלה צביקה היה שולח לנו תרגילים דרך הוואטספ, ואחר כך הוא הזמין אותנו לקבוצת ריצה. כל הניסיונות הקודמים שלי לרוץ, כשלו. יותר מארבעה צעדים הייתי אומרת לעצמי שאני לא מסוגלת והפסקתי".

גולן החליטה להצטרף לקבוצה יחד עם בתה ספיר, ולהפוך את זה למסע משותף. "זו המתנה הכי טובה שנתתי לעצמי", היא אומרת, "תוך זמן קצר התאהבתי במה שזה נתן לגוף ולנפש שלי. הייתי מחכה לאימונים שיבואו. האימונים נעשו תחת כיפת השמים, שזו חוויה מדהימה בפני עצמה. לא הפריעו לנו הרוחות ולא הגשמים. מצאתי את עצמי ממתינה לזה כמו שממתינים לפגישה עם האהוב, ובכל פעם הרגשתי יותר ויותר טוב. לאט לאט הרגשתי שמשהו קורה בגוף ובערנות שלי. זה פתח לי עוד דברים במוח. מצאתי את עצמי הרבה יותר פורייה בכתיבה והרבה יותר יצירתית, זה מכניס לך אנרגיות".

לדבריה, היא מעולם לא האמינה שתרוץ מרתון. "בעלי רץ את המקצה של עשרה קילומטרים. בסיום הוא חיכה לי וכשהגעתי, בכיתי מרוב התרגשות. אמרתי לעצמי 'עשיתי את זה'". 

חגית ריבנזון, אמה של רז וחמותו של צביקה, עברה גם היא מהפך מחשבתי ופיזי שאותו היא זוקפת לזכות הקבוצה. "אפילו בטירונות לא רצתי", היא מספרת, "המורה לספורט בבית הספר תמיד היתה צוחקת ואומרת לי 'אני מכירה אותך טוב, אבל לא משיעורי הספורט'. ספורט מעולם לא היה הפייבוריט שלי. כשצביקה נכנס לחיים שלנו, הוא ניסה לשכנע אותי להצטרף לקבוצה. הוא ורז היו אומרים לי כל הזמן שהם רוצים שלילדים שלהם יהיו סבא וסבתא בריאים, שנוכל ליהנות מהם. אמרתי, 'מה אני יכולה להפסיד?', והצטרפתי".

לדבריה, היא ובתה הלכו יחד לאימונים. "לפני שהתחלתי את האימונים היו לי פריצות של ארבעה דיסקים בעמוד השדרה וסבלתי מכאבי גב על בסיס קבוע", היא מספרת, "בהתחלה לא יכולתי לרוץ עשרה צעדים. הגעתי עם מינוס כושר". אלא שלדבריה, הקבוצה הצילה את חייה: "כאבי הגב עברו לי. הרגשתי הרבה יותר טוב, הכל השתפר מבחינה בריאותית. אני אישה עם עודף משקל - הייתי ונשארתי - אבל התעצבתי והגוף התחזק. בתוך ארבעה חודשים רצנו חמישה קילומטרים במרתון תל אביב, ומבחינתי זה סוג של נס. זה השפיע עליי בצד הבריאותי ונתן לי אמונה בעצמי שאני מסוגלת, וזה משהו שלא היה לי מעולם. זה נהיה חלק מהחיים שלי".