יואלה סגל. "זה פשוט יוצא ממני" (צילום: שרון צור)

עד לפני כשנה וחצי היא עוד עבדה כאחות במחלקת ילדים, אבל כעת יואלה סגל מעפולה יכולה להתהדר בתואר סופרת ילדים. סגל (66), אם לחמישה, לשעבר אחות אקדמאית במרכז הרפואי 'העמק', מוציאה בימים אלו לראשונה ספר ילדים המיועד לקהל הרחב, 'אני חושב לעצמי', שיראה אור בתחילת השבוע הבא.

במהלך השנים כתבה סגל כמה ספרי ילדים, שיצאו לאור באופן פרטי במסגרת המשפחתית בלבד. "ברגע שנולדו הנכדים התחלתי לכתוב", היא מספרת, "כל ילד שהגיע לגיל שנה קיבל ספר מתנה כשהוא הגיבור של הסיפור".

משנת 1975 היא אחות, ולאורך כל השנים עבדה במחלקת ילדים. לדבריה, התקשתה לעזוב את המקצוע שלה כאחות. "הייתי צריכה לצאת לגמלאות בגיל 62, אבל לא הייתי מסוגלת. הייתי מאוד מחוברת לעבודה אז המשכתי לעבוד עוד שלוש שנים. בגיל 65, כשהחלטתי לפרוש, ידעתי שזהו זה. חודש אחרי הלכתי ללמוד עיצוב גרפי כדי לאייר את הספרים שלי". את הספר הראשון שראה אור בהוצאת סטימצקי, החליטה דווקא לתת למאיירת רינת לאור, בוגרת בצלאל.

את הספר הנוכחי החלה לכתוב עוד לפני שיצאה לגמלאות, והוא נכתב בהשראת הנכדים והאירועים שחוותה עם הילדים המאושפזים במחלקה. "הרבה משפטים מהספר נלקחו משם", היא מסבירה, "למשל, יש משפט ששמעתי גם מהנכד שלי וגם מילד במחלקה. כשאחד מהם בכה אמרתי לו 'בחייך, על זה לא שווה לבכות', ואז הוא היה עונה לי 'אבל אני לא יכול כי צפוף לי בעיניים'. ככה נדלקתי על הביטוי הזה".

הספר מתמודד עם בעיות כמו אנורקסיה ומחלות קשות. "ילדים עם אנורקסיה מתעסקים כל הזמן באוכל, אבל לא מתחשק להם לאכול - אלה דברים שמצוינים בספר. כמו כן ילדים שמאושפזים במחלקות עם מחלות קשות ועולה בקרבם השאלה התהומית 'למה אני'. בספר אני מעדנת את הדברים האלה שנלקחו מתוך העבודה שלי. לכן הוא מיועד לכל הילדים, כדי שכולם יוכלו למצוא את עצמם בתוכו גם אם הם בריאים".

לדברי סגל, הזיקה לכתיבה תמיד היתה שם. "או שיש לך את או שאין לך את זה", היא אומרת, "זה פשוט יוצא ממני ויש בזה הרבה סיפוק כי אני מגשימה את עצמי".

בימים אלו היא כבר סיימה לכתוב את ספרה השני שיהיה מותאם לבני נוער וכבר יש לה רעיון לספר שלישי. "אני לא מאמינה שבגיל 65 מישהי יכולה להמציא את עצמה", היא טוענת, "זה משהו שטבוע בי ועכשיו כשיש לי פתאום את הזמן, אני יכולה לממש את עצמי".