אין צורך להתמודד עם השכול לבד (צילום: אלבום פרטי)

לפני כשבועיים הן שבו מקוסטה ריקה - קבוצה מגובשת של נשים עמוסות חוויות, בתום שבועיים של מסע מרגש והרפתקני. מה שחיבר ביניהן לפני צאתן לדרך היו הנסיבות העצובות, שהפכו אותן לאמהות שכולות. אבל אחרי שעברו בטיול רגעים שלא ישכחו לעולם וחוו יחד את כל קשת הרגשות - עצב, שמחה, פחד, אושר, כאב ושחרור - ברור לכולן שהן בוחרות לחיות חיים מלאים, ואין צורך שיעברו את זה לבד.

מאחורי המסע היוצא־דופן הזה עומדת נורית בורגר־ינאי, מאמנת, מרצה ומובילת דרך מהיישוב גבעת אבני. את המשלחת לקוסטה ריקה היא ארגנה יחד עם חוה נח, אמו של החייל אורן נח ז"ל, שנהרג באסון הנגמ"ש במבצע 'צוק איתן'.

בעקבות מסע טיפוס שערכה לפני ארבע שנים לקילימנג'רו, אחד ההרים הגבוהים בעולם, עברה בורגר־ינאי שינוי גדול בחייה. לדבריה, הרגישה שהיא חייבת לספר לעולם על המסע שעברה: "רציתי לעבד את החוויה, לחלוק, ולא היה לי איפה ועם מי. אז התחלתי להעביר הרצאות על העצמה נשית ועל יכולות של התמודדות עם הסביבה - וגם למדתי בווינגייט טיפול באמצעות הרפתקה ואתגר. מבחינתי זו היתה שנה עוצמתית מאוד, שבה עברתי עם שאר המשתתפים בקורס תהליך מדהים".

כחלק מהתהליך האישי והמקצועי שעברה, החליטה בורגר־ינאי לפַתח טיול מסוג שונה - וכך יצרה מסע חווייתי עם סדנה, שמטרתה צמיחה אישית וקבוצתית. "זו חוויה מעצימה", היא מסבירה. "אנשים נמצאים על צלע הר ולומדים להבין מה הם מרגישים. זה מתאפשר בזכות הטבע, הריחוק והיציאה מהבועה ומההרגלים שלך, וזה מרגש".

החששות התבדו

בעקבות המסעות שהיא מארגנת פנה אל בורגר־ינאי גורם ישראלי, בעלים של אתר אתגרי בקוסטה ריקה, והציע לה לשלב את המקום שלו בטיוליה. ממש באותו זמן חשבה חוה נח מהושעיה כי היתה רוצה לצאת עם חברותיה, אמהות שכולות כמותה, לטיול לא שגרתי. "כהורים שכולים, כבר יצאנו לכמה טיולים משותפים שאורגנו עבורנו", מספרת נח. "למשל, נסענו לסלובקיה דרך עמותת 'משפחה אחת' בטיול מאורגן, שהיו בו דברים טובים ודברים פחות טובים. היה גם טיול שעשינו עם עמותת 'אור למשפחות' לרומא, שגם הוא היה נהדר, גדוש חוויות, אבל לא בדיוק משהו אישי ומעצים. ואז חשבתי שאם אני רוצה לצאת לטיול מסוג אחר, אני צריכה ליזום. הרמתי את הכפפה - והיה ברור לי שמי שתוביל אותנו זו נורית".

המפגש בין השתיים החל לפני עשור דרך חברותן בעמותת 'פעמונים', המסייעת למשפחות שנקלעו לקושי כלכלי. הקשר ביניהן שב וחודש ביתר שאת אחרי שאורן נהרג.

"פניתי לנורית עם הרעיון. החלטנו שצריך יעד שלא קר בו מדי, ומהר מאוד הבנו שהמקום הוא קוסטה ריקה", משחזרת נח. "לאחר שנורית קיבלה את הפנייה והבנו מה יש שם, התברר לנו שצריך להיות שם לפחות שבועיים - וכך יצאנו לדרך. עבדנו בשני מישורים: נורית דאגה לקשר עם קוסטה ריקה ולתוכֶן המסע, ואני הייתי אחראית לליהוק המשתתפות. ממש דגתי אותן אחת־אחת, וכך נוצרה לנו קבוצה של עשר אמהות שכולות".

רוב האמהות הכירו זו את זו מקודם והעדיפו קבוצה אינטימית ולא גדולה מדי, כך שההרכב הסופי התאים לכולן.

לשאלה אם לא חששה לצאת עם קבוצה של אמהות שכולות, עונה בורגר־ינאי בגילוי לב: "בוודאי שחששתי. לא ידעתי אם אני יכולה לדבר איתן על הבנים שלי, שמשרתים בצבא. לא ידעתי איך לדבר ומה לומר כך שלא אפגע באף אחת, אבל התברר לי שמדובר בנשים מדהימות. זה היה תהליך מרתק, שבו התמודדנו לא רק עם פחד. כששמעו על החששות שלי, הן צחקו".

במהלך המסע עברו הנשים שלל חוויות בלתי־נשכחות; בין השאר, הספיקו גם לאבד את המזוודות בדרך, אך לדבריהן לקחו זאת בקלות. בורגר־ינאי דאגה להעשיר את הטיול לקוסטה ריקה היפה בפעילות אתגרית, השתתפות בסדנאות וערך מוסף. "זה היה מאוד אתגרי - אבל הכל מתוך מחשבה, בחרתי את הפעילויות בקפידה", היא אומרת. "כל אחת הגיעה עם המסע הפרטי שלה ועם והפחדים שלה, והתמודדה איתם. כך למשל היתה איתנו אמא של צנחן שעשתה סנפלינג, ואמא שלבשה במהלך 'אומגה' שעשתה את חולצת בנה שנהרג, וזה היה מעצים ומרגש לכולנו".

"היו המון צחוקים"

"היה לנו רגע מעצים מאוד כשאחת האמהות עלתה למעלה ל'נדנדה של טרזן' שקופצים ממנה", נזכרת בורגר־ינאי. "היא פחדה פחד מוות. אני תמיד אומרת לנשים שכל אחת תבחר את האתגר שלה, ושלא כל אתגר חובה לעשות. אבל האמא הזאת החליטה לעשות את זה בשביל בנה שנהרג. כשהמפעיל שחרר אותה, היא התחילה את הירידה בבכי - וכשהגיעה לקרקע היא פשוט התפרקה, וכל הבנות חיבקו אותה".

רגע נוסף שעורר בקרב כולן התרגשות גדולה היה כשהגיעו לבית קפה שבו המבקרים נוהגים להשאיר על הקירות את שמותיהם. האמהות כתבו שם את שמותיהן ואת שם הבן שנהרג. "זה היה אחד הרגעים שהכי נגעו ללבי", מודה בורגר־ינאי.

נורית בורגר־ינאי וחוה נח (צילום: אלבום פרטי)

לדבריה, היא לומדת הרבה מהמסעות וממי שהיא מדריכה. "מהנשים הנפלאות האלה למדתי מה זה לבחור בחיים. לא פשוט להיות אם שכולה, אבל הן בחרו בחיים", היא אומרת בהערכה.

נח מספרת כי קבוצת האמהות של 'צוק איתן' היא ייחודית. "יש לנו קבוצת וואטסאפ משותפת ואנחנו ממש מגובשות. כהורה שכול, את כל הזמן בהרגשה שיש לך תפקיד; אבל כשאת בחו"ל זה אחרת לגמרי, יש לך אפשרות לעבור תהליך", היא מסבירה. "יש את הזמן 'לעשות חושבים', יש ניתוק והתבוננות פנימה. כל אחת מאיתנו עברה במסע הזה כברת דרך".

אחת החוויות המיוחדות הזכורות לנח התרחשה בערב שבת. "נורית דאגה מבעוד מועד שכל אחת מאיתנו תקבל מכתב מהבית, וכל אחת קראה את המכתב שלה וחָלקה אותו עם כולן. זה היה מרגש מאוד ומעצים. בכלל, הטיול הזה היה בנוי בצורה מסוימת, שלא הכל עמוס, וכך היה זמן לפעילות שלנו, לעבד דברים, לדבר. היו המון צחוקים, דיבורים על קשיים ועל הילדים ששכלנו, וזה יצר חיבור חזק מאוד בין האמהות. פתאום הבנו שאנחנו לא לבד. הבנו זו את זו במבטים - וגם איפשרנו לכל אחת להיות עם עצמה כשהיא רצתה", מתארת חוה.

הקבוצה, ששומרת כאמור על קשר, כבר נפגשה למפגש מסכם, והשתיים מתכוונות להוציא יחד עוד מסעות דומים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו