שלום שמואלוב היה נרגש מאוד השבוע בעקבות מינויו למנהל האמנותי של פסטיבל עכו אחרי אחת השנים הסוערות בתולדות הפסטיבל. תקציר אירועי המחלוקת ההיא: לקראת הפסטיבל הקודם נפסלה ההצגה של עינת ויצמן "אסירי הכיבוש", ובעקבות זאת פרשו האמנים מהצגות התחרות.

המנהל האמנותי אבי (גיבסון) בראל התפטר בדרמטיות, ואיגודי השחקנים קראו להחרים את הפסטיבל. מוני יוסף התייצב לימין העירייה וקיבל עליו את תפקיד המנהל האמנותי בפסטיבל המוחרם, ובכך הפך לשק החבטות של איגודי השחקנים והאמנים. שמואלוב תמך אז בקריאה שלא להשתתף בפסטיבל והוא מאמין שעכשיו כל זה נשאר מאחור. "אני רוצה להאמין שמה שהוביל לבחירתי השנה הם העיסוקים המגוונים שלי והניסיון שצברתי כשחקן, כבמאי, כמנהל פסטיבל תאטרון קצר וכמנחה סדנאות כתיבה", הוא אומר. "אני חושב שזו בחירה מקצועית אמיתית ושאי אפשר היה להתעלם מהעובדה שאני מתאים".

נוח להיכנס לנעלי המנהל האמנותי דווקא השנה?

"אני מרגיש מלא תקווה. אחרת לא הייתי מקבל את התפקיד. אני מקווה שלא אתבדה. חששת לגורל הפסטיבל בגלל מה שקרה".

אתה מדבר על החרם?

"נקרא לזה סולידריות של האמנים עם האמנים שהודרו מהפסטיבל וההתערבות של הפוליטיקאים. כל אלה הביאו למצב שאני, אוהב מושבע של פסטיבל עכו, חרדתי לקיומו. לא לקיומו הפיזי, כי אפשר לעשות פסטיבל שיהיו בו הרבה דברים ולקרוא לו פסטיבל עכו, אבל חרדתי לפסטיבל עכו שגדלתיעליו . כלומר חששתי למקום של החופש. אני מאמין שטעויות מכל הכיוונים כבר לא ייעשו, כי אין סיבה. ברור לכולם שזה דבר הרסני".

מה הרסני?

"ההתערבות. יש קו אדום ברור מאוד: אמנים לא יכולים לשאת הגבלה על חופש הביטוי. הבעיה הזאת הוסרה, ואני חושב שמה שנעשה נעשה בחוכמה מהבחינה הזאת. השולחן יהיה נקי עכשיו. לאף אחד אין כוונה להרוס את הפסטיבל סתם. במשך שנים ראינו הרבה דברים בעכו, אז מה? אז עוד מישהו עשה הצגה שבמקרה הגרוע ביותר היא לא טובה. אלוהים אדירים, מה יכול לקרות? כל הצדדים הם לטובת היצירה ולטובת הפסטיבל, ואני לא רואה פה באמת ניגוד עקרוני. לשמחתנו, האיגודים נכנסו למשא ומתן עם הנהלת הפסטיבל והעירייה והביאו לשינוי תקנון הפסטיבל, שאומר שלמנהל האמנותי היום אין שום צורך לקבל אישור על התכנים האמנותיים. הדבר הזה, באופן מוזר, לא היה מעוגן בתקנון, ואם זה לא היה כך עכשיו, לא הייתי כאן".

אני נלחם על התמימות הזאת, וקשה להיות תמים בגילי. צריך ביצים בשביל זה. שלום שמואלוב. צילום: ריאן

לא מתעסקים בנשק

לא נדרשת להתחייב שלא לעשות דברים פוליטיים?

"מה פתאום? ההפך. נבחרתי כדי לעשות ככל העולה על רוחי, לפי הטעם והמחשבה שלי. לא הסתרתי דבר. כולם יודעים מי אני, ויש לי תמיכה מלאה וקרדיט מלא. אני מעריך את תרומתו של ראש עיריית עכו שמעון לנקרי לפסטיבל ולתרבות בכלל. קיבלתי ממנו הרגשה טובה מאוד וחופש פעולה מוחלט. אין עליי כל מגבלה. אנחנו משאירים את האירועים האלה מאחורינו בשמחה ומסתכלים קדימה, ואין שום סיבה שפסטיבל עכו לא יחזור להיות מה שהיה. אחרי הכל, אנחנו לא מתעסקים בנשק או במוצרים כימיים שעלולים להתפשט ולהרעיל. נהיה חתרניים, בוטים ונועזים. אנחנו בסך הכל עושים אמנות, והלוואי שלחברה שלנו יהיו הכוח והסבלנות לקבל את זה. מה שמעיד על חוזקנו הוא היכולת להציף בעיות, לדון בהן ולהתעמת איתן באמצעות אמנות".

כלומר תהיו חתרניים ובוטים השנה?

"אני מקווה שכן, ואני קורא ליוצרים בעלי מודעות חברתית פוליטית להגיש את ההצעות שלהם לפסטיבל. זה חשוב, ובפסטיבל כמו עכו זה אפילו הכרחי, ולא רק מבחינת התכנים, אלא גם מבחינת הצורה. אני מקווה שהפסטיבל הקרוב יהיה צעיר וחדשני, כזה שמאתגר את הקהל ולא נותן לו מנוח, פורץ גבולות ובוודאי גם חתרני. חלק מתפקידו של התאטרון הוא למשוך את השטיח ולשמוט את הקרקע מתחת לרגליים כשמשהו נראה בטוח. לעורר שאלות וספקות ולעזור לנו לבחון את עצמנו. זה אולי נשמע פשטני, אבל אני מאמין בכוחו התרפויטי של התאטרון. אנחנו יודעים שככל שאתה מכחיש דברים ומנסה להעלים אותם, כך אתה גורם למחלות לצוץ. כשאתה נותן לבעיות לצוף, יש סיכוי שתוכל להתגבר עליהן ביום מן הימים ולהחלים. אני זוכר הרגשה ברורה מפסטיבלים קודמים שלקהל יש צורך להתמודד עם הפחדים דרך התאטרון, בהצגות שעסקו בפיגועים ובעובדים זרים למשל. ואני לא כותב את המחזות".

אבל אתה בוחר אותם.

"נכון, אבל בסופו של דבר תכריע השאלה אם היצירה טובה או לא, ולא אם היא מתאימה לאג'נדה שלי. כן, אני בהחלט אנסה לשים את היד בתוך האש, ומי שמכיר אותי יודע שאני מחפש את זה".

לתת לטוב לנצח

שמואלוב, 58, מתגורר ברמת גן ונשוי לרותי, מורה לתאטרון. הם הורים לשחר, 25, הלומד קרקס, וליעל, 22, סטודנטית לקולנוע. בשלוש השנים האחרונות היה חבר בוועד המנהל של איגוד הבמאים ופרש עם מינויו למנהל האמנותי של הפסטיבל. יש לו היסטוריה ארוכה עם עכו, שמתחילה בפסטיבל השני, כשהיה סטודנט בשנה ג' בבית הספר של ניסן נתיב והשתתף במחזה "אנדרטה הפוכה" שכתב יוסף מונדי. מאז השתתף בהצגות רבות נוספות כשחקן וכבמאי וזכה בפרסים. "הייתי כל כך תמים וצעיר בפעמים הראשונות שהגעתי לעכו, ואני זוכר את הרגשת החופש בפסטיבל המיוחד הזה, שבו אפשר לעשות הכל. הגעתי כמעט לכל הפסטיבלים, גם כשלא השתתפתי בהם. הפסטיבל הזה כל כך קשור לחיים שלי, ממש חלק ממני".

אתה מרבה לשחק בתאטרון הרפרטוארי. אתה יותר שייך אליו או אל התאטרון האחר?

"תלוי את מי שואלים. נכון ששנים רבות הייתי בתאטרון הממוסד, כמו חיפה, הבימה ובאר שבע, אבל יש לי מין תכונה כזאת של חיפוש מתמיד. חוסר שקט שנובע מהצורך לראות דברים שהם אחרים בכל מיני מובנים, ואני חושב שמהצורך הזה גם נולד הרעיון להקים את התאטרון הקצר. במשך שנים הייתי ממניפי הדגל של אנטי 'מחזות הסלון'. לא יכולתי לשאת את הכיוון שהתאטרון שלנו הולך אליו, שבמילים גסות אפשר להגדירו כדרמות ריאליסטיות או מלודרמות. לכן קראתי לאנשים צעירים לעזוב את הסלון ולצאת מהשבלונה, ויש לי הרגשה שזה קרה. רציתי שאנשים יהיו חשופים גם לזה, ולא רק לתאטרון שהוא בידור.

"אני לא רוצה להישמע מתנשא, כי גם בתאטרון הממוסד עוסקים בחיפושים, אבל ככל שיש לך פחות כסף ופחות אחריות כלכלית, יש יותר סיכוי שתחווה הרגשה של חיפוש וגם יותר חופש. בממסד יש אחריות כלכלית כבדה, ולכן יש ניסיון ללכת על בטוח, וכל החיים הם תנועה בין מה שצריך לעשות כדי לחיות ובין מה שציפור הנפש רוצה — לפרוש כנפיים ולעוף. בעכו תמיד הרגשתי את זה, וזה סוד המשיכה שלי לכאן".

מתי התחילו האמביציות לניהול אמנותי?

"אני לא מרגיש שאלה אמביציות של ניהול אמנותי. הבנתי שאין לי משיכה גדולה מאוד לניהול תאטרון למרות שאני כנראה מוכשר בזה, אבל יש לי משיכה גדולה לגילוי אנשים צעירים ולמתן עזרה בתחילת הדרך, כדי שיוכלו להגשים את עצמם. אני חושב שזה נובע ממתנה שקיבלתי כבחור צעיר, כשהמדריך לדרמה ואשתו עודדו אותי ונתנו לי הרגשה שאני בסדר. בהמשך ניסן נתיב עשה זאת. ההרגשה הזאת שקיבלתי ממישהו שהאמין בי ועזר לי, אותה אני רוצה להעביר הלאה. החלומות שלי קשורים יותר ביצירה ופחות בניהול. חשוב לי להשקיע וחשוב לי שהטוב ינצח. אני נרתע מגסות, מאלימות ומבורות ורוצה שהדברים יתנהלו בשיתוף, בשיח ובנועם".

תמימות?

"אני נלחם על התמימות הזאת, וקשה להיות תמים בגילי. צריך ביצים בשביל זה והרבה ביטחון. אני רוצה להיות תמים ולהאמין".

אתה לא מרגיש שאתה מגיע לעכו כנציג האיגודים בתוך שני המחנות שנוצרו כאן?  

"רק התחלתי לעבוד ואני מקבל את כל הקרדיט בעולם לעשות את מה שאני מאמין בו. אולי בעוד שלושה חודשים אחשוב אחרת, אבל כרגע אין שום בעיה. אני לא מאמין שמישהו יהיה כל כך חסר מחשבה להביא אותנו שוב למקום שכבר הבנו מהו וכבר הבנו שהוא מחוץ לתחום. מה שחשוב זה לעשות מהפסטיבל חגיגה ולשכוח ממאבקי כוח שלא מובילים לשום דבר. חשוב שיגיעו אוכלוסיות מוחלשות, שאולי לא מגיעות בדרך כלל, חשוב שיהיה שמח בעכו ושאנשים יבואו ויראו איזו עיר מדהימה זו, על נופיה והיופי האנושי שבה".