אם מסתכלים על שחר נבות במבט ראשון, אי אפשר לנחש במה עוסק הבחור העדין והממושקף. החזות החיצונית של נבות רחוקה מאוד ממקצוע המקעקע, וגם חיפוש דקדקני על גופו לא יכול להסגיר את עיסוקו. מסתבר שהקעקוע היחיד שיש לו הוא על הירך - ציפור קטנה, הציפור האהובה עליו, אותה קעקע אצל מקעקע באילת "כהכנה למקצוע החדש", הוא מסביר בחיוך. אמן הקעקועים אוהב מאוד את המקצוע, אך פחות אוהב אותם על גופו שלו עצמו.

גם בסטודיו שלו, שנמצא באחד הרחובות הראשיים בעפולה, יש אווירה רגועה. נבות משדר שלווה, סבלנות וביטחון, והקירות מלאים בסקיצות של הקעקועים שלו שאת חלקם צייר בעצמו, אחרי ששנים עסק באיור. "קעקוע זה כמו תכשיט לגוף, ויש מגוון סיבות למה אנשים בוחרים להתקעקע",

הוא אומר, "לכל אחד יש את הקעקוע שלו שהוא יקר לו ומהווה עבורו משהו מיוחד, ולכן אני מקדיש את כל כולי כדי שייצא בדיוק מה שהוא רוצה".

שחר נבות. "לא אקעקע מישהו מתחת לגיל 17" | צילום: שרון צור

ההתחלה כמאייר

נבות (53), נשוי ואב לשלושה ממושב מולדת, גילה את הקעקועים בגיל מבוגר יחסית. אי אפשר להגיד עליו שמאז ומעולם הוא חלם להיות מקעקע, ובעבר בכלל לא ייחס חשיבות לקעקועים. במקור הוא מבאר שבע וגדל בדרום. בגיל 14 עבר מיוזמתו ללמוד בפנימייה לחובבי טבע בשדה בוקר. לימים עבר לירושלים עם רעייתו, שאותה הכיר בצבא, טייל במזרח כשנה ולאחר מכן החל ללמוד בבצלאל עיצוב גרפי. "בשנה השנייה ללימודים היה לי קורס איור ואז הבנתי שיש מקצוע כזה. סיימתי את הלימודים כמאייר", הוא מספר בחיוך השקט האופייני לו.

בתום הלימודים החל לעבוד כמאייר, ובין השנים 2014-1994 עבד בכל רשתות העיתונים הגדולים במדינה. במקביל הוא לימד אחרים את המקצוע, אייר כ־30 ספרי ילדים ואף כתב ספר בעצמו בשם 'לקרוא בשעון'. משנת 1998, במשך 13 שנה, עבד גם כמאייר בחברת הייטק, שחלק משירותיה היה לעצב אתרים.

ב־2011 נסגרה החברה, ונבות הקים יחד עם שותף, שהוא מהנדס תוכנה, סטארטאפ של קריקטורות. אלא שהעסק נסגר מסיבות שונות, והוא החליט לחפש לו דרך חדשה. "צריך להבין שמקצוע האיור הוא לא פשוט, אתה יושב בבית שלך לבד עם המחשב והקירות, זה לא שאתה יוצא למקום עבודה או פוגש אנשים", הוא מסביר, "האנשים היחידים שהייתי רואה אלה המשפחה. אי אפשר להבין כמה הייתי שמח עם כל צלצול טלפון, שגרם לי לדבר עם אנשים".

הסבה מקצועית

בשלב מסוים החליט לעשות הסבה מקצועית. "הקלדתי בגוגל 'הסבת מקצוע מאיור', והופיעה לי כתבה על מאייר שהפך למקעקע", הוא נזכר, "חשבתי לעצמי  למה לא בעצם? זה משלב למעשה את כל מה שאני אוהב - יצירה, עבודה מול מחשב ומפגש עם אנשים, ואם מרוויחים מזה אז בכלל טוב".

בימים אלו הוא הצליח לאתר את אותו מאייר שהפך למקעקע, ממנו קיבל את ההשראה. "אני יודע שאתקשר אליו כדי להודות לו על השינוי שעשיתי בזכותו", הוא אומר בהתרגשות.

כמי שלא היו לו קעקועים בכלל אך שואף לעבוד במקצוע, נבות היה חייב לדעת איך זה מרגיש. לצורך העניין הוא נסע לעשות קעקוע אצל אחד מאנשי התחום הוותיקים בארץ שנמצא באילת, שם קעקע על הירך את הציפור האהובה עליו כאמור. לאחר מכן עבר קורס אצל אחד מהמקעקעים הטובים בארץ. "אתה לומד התאמות צבעים וזוויות, זה מאוד מורכב", הוא מסביר.

מאז הוא כבר ארבע שנים בתחום. עובד כמקעקע בעפולה, ומגיעים אליו אנשים ממקומות שונים ומרקעים שונים.

בקשות משונות

במהלך השנים הוא נתקל בעבודתו במגוון של בקשות לקעקועים - מרגשים עד הזויים. "הגיעו אליי אמא ובת, שתיהן החלימו ממחלת הסרטן וביקשו קעקוע משותף", הוא נזכר, "זה ריגש אותי עד דמעות, הן התרגשו ואני יחד איתן".

לנבות יש קווים אדומים בכל הנוגע לקעקועים. יש דברים שלעולם לא יסכים לעשות, והוא נוהג לעמוד על עקרונותיו גם אם זה כולל אובדן לקוח ופרנסה. "לא אקעקע כלי נשק או משהו שקשור באלימות", הוא מכריז, "גם לא אקעקע מישהו מתחת לגיל 17, אפילו אם יש לו אישור הורים. זו אחריות גדולה מצדי לקעקע אנשים, שלא יתחרטו כי זה נשאר על הגוף. גם אם זו בחורה שבאה לקעקע את השם של החבר שלה אני מסביר לה שאולי עוד כמה שנים החבר יתחלף אז לא כדאי. גם לא אקעקע משפטים גזעניים. כשאני מסרב לקעקע ומסביר את הסיבה, את רובם אני מצליח לשכנע, ומי שלא משוכנע אז יש עוד מקעקעים".

סרב לקעקע סמלים נאציים. נבות | צילום: שרון צור

אחד המקרים הבולטים שזכורים לו הוא של בחורה שפנתה אליו בפייסבוק וביקשה קעקוע של צלב קרס. "היא שלחה לי תמונות של סממנים נאצים", הוא מספר, "בהתחלה הייתי בטוח שעובדים עליי, אבל היא אמרה שהיא לא צוחקת ושהיא לא שונאת יהודים, אבל אוהבת את היטלר. אז הסברתי לה שהיטלר לא אהב יהודים וכמובן סירבתי לה".

להיות מקעקע, הוא אומר, זה גם להיות סוג של פסיכולוג. "מגיעים אנשים שאתה למעשה משאיר את חותמך על גופם. באים כאלה שחוו אובדן, למשל שני הורים שאיבדו את בנם. ישבתי איתם שעתיים, שמעתי את הסיפור על הילד, ואז עשיתי להם קעקוע. אני נחשף להרבה סיפורים רגישים, התעללויות, וחוויות קשות, וממשיך לחשוב על זה גם אחר כך".

בתקופה האחרונה הוא עושה גם קעקועים שנועדו להסתיר צלקות כמו נערות שפצעו את עצמן בחתכים והיום כשבגרו רוצות להסוות אותם, או נשים שרוצות להסתיר צלקות אחרי שעברו ניתוחי שד. "אין ספק שזה לא קל בכלל, אבל אתה מקדיש מעצמך כדי לסייע לאחרים שירגישו טוב עם עצמם", הוא אומר.

לדבריו, היום כבר הרבה עושים קעקועים, אך עם זאת יש עדיין כאלה שיש להם סטיגמות לגבי העניין. "יש היום הרבה אנשים שעושים קעקועים. בין הלקוחות יש עורכי דין, חברי מועצה, מורים ואנשי הייטק - מגוון רחב של מקצועות. זה באופנה אבל עם זאת עדיין יש אנשים שרואים בכך סממן עברייני, או שחושבים שאנשים שמתקעקעים יש בהם פגם".

לילדים שלו עצמו הוא הקציב קעקוע אחד לכל אחד. "יש משהו לא תקין בזה שאב מקעקע את הילדים שלו", הוא אומר, "אני לא ממש יכול להסביר את זה, אבל הקצבתי להם אחד ואם ירצו עוד אפנה אותם לקולגות שלי".