סלדה אדריס ומייס מורד, שתי מהנדסות מים ישראליות  בוגרות המכללה האקדמית 'כנרת', הצליחו לשנות את חייהם של יותר מ־900 ילדים באפריקה כאשר הקימו מתקנים לטיהור מים בשלושה בתי ספר באוגנדה, באזור כפרי שחסרות בו תשתיות בסיסיות.

מצבו של משק המים באוגנדה נחשב קשה: למיליונים מתושביה הכפריים של המדינה אין גישה למים נקיים. המתקנים שהקימו השתיים אוספים מי גשמים ומסננים אותם, כך שיהיו ראויים לשתייה. לצורך הפרויקט שלהן הן הצליחו לגייס סכום של 40 אלף שקל.

אדריס (משמאל) ומורד באוגנדה, ליד מתקן הטיהור | צילום: גלי מרגלית

במשך שבועיים במהלך חודש אפריל שהו אדריס ומורד באזור כפרי באוגנדה כדי להוציא לפועל את המיזם. "אלה היו שבועיים אינטנסיביים מאוד", נזכרת מורד, "את המערכות לסינון המים התקנו באזור נידח, במרחק של שמונה שעות נסיעה מעיר הבירה של אוגנדה, קמפאלה. גם כל תשתיות הביוב והחשמל באזור הזה לא מסודרות. אוגנדה זו מדינה עם פערים קיצוניים; יש שם מקומות שבהם מים וחשמל הם מצרך נדיר, לעומת עיר הבירה שבה חיים ברווחה ובתנאי מחיה כמעט כמו בישראל".

בתום השבועיים הללו, הן מספרות, חשו סיפוק גדול. "קיבלנו את כל החום והאהבה של המקומיים, והרגשנו מסופקות מבחינה רוחנית ורגשית", אומרת אדריס.

לעשות משהו טוב

מייס מורד, בת 26 מבית ג'אן, היא בוגרת תואר ראשון להנדסת תעשיות מים במכללה האקדמית 'כנרת' וסטודנטית לתואר שני בהנדסת תשתיות במכללת 'אפקה' בתל אביב. היא אזרחית עובדת צה"ל, ומשמשת כמהנדסת מים בפיקוד צפון.

סלדה אדריס, בת 26 מהיישוב הצ'רקסי ריחאניה שבגליל העליון, אף היא בוגרת תואר ראשון להנדסת תעשיות מים במכללת 'כנרת'. היא עובדת במעבדת הפיתוח של חברת 'עמיעד', המספקת פתרונות לסינון מים לצורכי השקיה. שתיהן הגיעו לתחום של הנדסת מים במקרה. "התחלתי ללמוד הנדסת מכונות בירושלים ואיכשהו התגלגלתי לתחום של הנדסת מים", מספרת אדריס, "לא תכננתי את זה מראש, אבל כשהתחלתי ללמוד התחברתי מאוד לתחום והבנתי שזה הייעוד שלי".

גם מורד הגיעה מתחום אחר לגמרי. "התחלתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים", היא מספרת, "בהתחלה הייתי בטוחה שזה התחום שבו אעסוק, אבל באותה שנה התקיים באוניברסיטה טקס יום העצמאות שהוקדש למים, והגיעו אליו כמה מהנדסי מים. באותו זמן לא הכרתי את התחום ובדקתי בגוגל כדי לראות מה זה. זכרתי גם שאבא שלי סיפר לי פעם שיש תחום כזה שהוא נדרש ושהעתיד מובטח בו. זה משך אותי וכך הגעתי למכללת 'כנרת', שהיא המכללה היחידה בארץ שיש לה מסלול ייעודי בתחום. במבט לאחור אני שמחה על ההחלטה ועל המעבר החד שעשיתי. הנדסת מים משלבת פיזיקה, ביולוגיה וכימיה והיא מעניינת מאוד, לעומת הנדסות אחרות שיותר ממוקדות בתחום אחד".

המקומיים אומרים תודה | צילום: גלי מרגלית

הרצון לתרום התגבש אצל השתיים כבר בשנתן הראשונה בלימודים. "אני זוכרת את השיחה הראשונה בינינו, שבה דיברנו מייס ואני על כמה שאנחנו רוצות לעשות משהו טוב למען הסביבה", נזכרת אדריס, "מים הם מצרך בסיסי והכרחי, אבל זה לא מובן מאליו בכל מקום. בשנה האחרונה ללימודים נתקלתי בארגון HELPAP, שבין שאר פעולותיו מגייס משלחות הומינטריות לבתי ספר במדינות מתפתחות. יצרתי איתם קשר, הצגתי את עצמי כמהנדסת מים והצעתי להם לעשות פרויקט שקשור למים. ישר חשבתי על מייס ועל החלום הקטן שלנו, הצעתי לה להצטרף והיא אמרה 'כן' ללא היסוס".

קשיים שבדרך

תכנון הפרויקט, לדבריהן, היה קשה - בעיקר בגלל שהן נאלצו לעשות זאת "בשלט רחוק", עוד לפני שהגיעו בעצמן למקומות שבהן הותקנה המערכת. "קיבלנו תמונות מבחורה שעשתה שם סיור מוקדם, אבל לא היינו פיזית באזור", מספרת אדריס, "הגענו עם תכנון מראש, אבל ציפינו שלא נעשה בדיוק את מה שתכננו. ניסינו לדבר עם תושבים מהמקום ולבקש שישלחו לנו תמונות וימדדו לנו מה שצריך, אבל זה היה כמו 'בליינד דייט'", היא מחייכת.

אז איך עובדת המערכת שלכם?

מורד: "היא מבוססת על מערכת קיימת לסינון מים של חברת NUFiltration. תוך כדי עבודה בחנו כמה הצעות, והגענו להחלטה שהמערכת שהחברה הזו מציעה היא הפתרון האידיאלי לסביבה הכפרית של אוגנדה. המערכת מספקת פתרון לכל התהליך, מרגע שמתחיל לרדת גשם ועד ששותים את המים מהברז. לקחנו את כל השטח של גגות בית הספר ובנינו עליו מרזבים שמובילים למיכלי אגירה (טנקים), תוך כדי סינון מקדים. היחידה העיקרית של המערכת היא הממברנות שמסננות את המים".

אדריס: "הקושי הגדול היה להביא את התוכנית הזו לאנשים שהם לא טכנולוגיים. היינו צריכות לחשוב על האנשים המקומיים, ולהפוך את המערכת לכמה שיותר נקייה ופשוטה לתפעול. הוספנו שטיפה של הגג בצורה פשוטה מאוד, שכל אחד יכול להבין ולבצע אותה. מבחינה הנדסית, התאמנו את המערכת למקומיים - כדי שמצד אחד לא יזניחו אותה, ומצד שני לא יהיה להם קשה מדי לתפעל אותה".

והצלחתם להתגבר על הקשיים?

אדריס: "כן, המערכת עובדת. נוסף על כך, כל בית ספר שהתקנו בו את המערכת קיבל הדרכה. הכשרנו שני מורים ולימדנו אותם איך לנקות את הגגות, איך להחליף את המסננים וכל מה שנדרש. אחד המקומיים, בחור שמבין בתחום, הבטיח שבחודש הראשון הוא ייסע לבתי הספר שבהם התקנו את המערכת ויעזור להם בתפעול ובאחזקה שלה. כך נוכל להשגיח על המערכת מרחוק, שלא יתפקשש לנו משהו".

מורד: "כמו גניבות, למשל. הציוד של הסינון יקר, ובשבילם הוא שווה המון כסף. המקומיים קראו לפילטר שהרכבנו 'משין' (מכונה), התלהבו והסתכלו עליו כמו שאנחנו מסתכלים על חללית".

בטקס חנוכת מתקן טיהור | צילום: גלי מרגלית

היו בעיות בתקשורת עם התושבים?

אדריס: "אחד הקשיים שחווינו היה שהם רגילים לצורת עבודה מסוימת, ובאנו אליהם עם דרישות אחרות - כמו מוצרים שונים ומתכות שונות שביקשנו שייקנו לנו לצורך בניית המתקן, ושהיו יקרים בשבילם. לדוגמה, דרשתי מתכת מסוימת והם הביאו מתכת אחרת שלא רציתי, אז הם היו צריכים לנסוע במשך שעה בחזרה לעיר ולהביא את המתכת שרצינו. גם האנגלית שלהם היתה בניב מוזר, שהיה קשה לנו להבין. תקשרנו הרבה פעמים בעזרת שרטוטים ותמונות בגוגל".

הם התקשו לקבל אתכן כנשים מנהלות?

אדריס: "אני לא הרגשתי משהו מוזר. אולי הרימו קצת גבה, כי שתינו צעירות, וזה לא היה להם מובן מאליו. אבל לא חווינו מצדם זלזול או יחס לא הוגן. בסוף הפרויקט כבר נעשינו חברים, צחקנו והחלפנו בדיחות".

הנחלת ערכים

הסיפוק הגדול, הן מספרות, היה כשהמערכת הושלמה והחלה לפעול. "היה כיף גדול לראות את ההתרגשות של הילדים כשהם פתחו את הברז והתלהבו מהמים הנקיים שזרמו ממנו, והבינו שיש להם מקלחת עכשיו. או לראות את הילד ששותה מפיו ישירות מהברז ויודע שהמים בטוחים, ולא מים שהוא נגעל מהם", אומרת אדריס וממשיכה, "בבית הספר שבו עשינו את הפרויקט הגדול ערכנו טקס של גזירת סרט והגיעו אליו הרבה אנשים, כולל נציגים מהממשלה. אחד הדברים הזכורים לי היה כשאחד מנציגי הממשלה שהגיעו לטקס שטף את ידיו במים אבל לא שתה מהם, כנראה כי חשש שהמים לא נקיים. הרגענו אותו ואמרנו לו שאין לו ממה לחשוש וגם שתינו בעצמנו מהמים, ורק אז הוא שתה. המקרה הזה לימד אותנו גם על הממשלה באוגנדה, שלא הוגנת כלפי המעמד העני במדינה".

איך אתן מסכמות את הפרויקט?

מורד: "אנחנו מקוות שהצלחנו לתרום. האזור שפעלנו בו צריך 'טיפול שורש', ואנחנו, במסגרת הזמן והמשאבים המצומצמים שלנו, הספקנו לבצע רק הרדמה מקומית. בכנות, קצת פחדתי מהתוצאות של הטיפול הנקודתי שעשינו להם. אני חוששת שהוא יכניס אותם לשאננות מסוימת, ויגרום להם לחכות תמיד למישהו שיפתור להם את הבעיה - במקום לטפל במצב מהשורש".

אדריס: "העבודה העיקרית שצריכה לדעתי להיעשות במקומות כאלה היא הנחלת ערכים חדשים, שיבינו את המהות של הדברים שהם עושים - כמו מה שתיית מים מלוכלכים עושה לגוף שלהם; או כשהם זורקים את הפסולת ושורפים אותה, מה זה עושה להם ולכדור הארץ. רציתי שרק ילד אחד יגיד שהוא רוצה להיות מהנדס מים כשיגדל, ולעשות שינוי במדינה שלו. אני לא מאמינה רק בשינוי קטן, בלהתקין מערכת קטנה לטיהור מים, לתת להם הדרכות ולחזור הביתה. אני חושבת שצריך שינוי הרבה יותר עמוק. אין ספק ששינינו את חייהם של 900 הילדים שזכו לקבל עכשיו מים חדשים ונקיים, אבל זה עדיין פתרון מקומי, כי יש עוד הרבה אנשים שחסר להם".

מורד: "כמה ילדות שאלו אותנו מה למדנו ואמרו שהן רוצות להיות כמונו; הסברנו להן שאם הן רוצות להיות כמונו הן צריכות ללמוד, לעשות שיעורי בית ולעבוד קשה, כדי שיוכלו להחזיר למקום שהן נמצאות בו ולהפוך אותו למקום טוב יותר. אנחנו מאמינות שהזכות למים היא זכות טבעית לכל אדם, והחינוך והסביבה משפיעים מאוד על עתיד הילדים. אני מקווה שתרמנו את החלק הקטן שלנו".