"ערב אחד, בדרך חזרה הביתה בעלי התקשר ואמר לי 'ליזה, יש לי הפתעה בשבילך'. כמובן שהייתי מבסוטית וציפיתי לקבל את ההפתעה שלי. אבל כשהגעתי הביתה חיכו לי שלוש שקיות של מקדונלד'ס שהיו באשפה, כשבאחת מהן אמורה להסתתר הפלטה האבודה של הבת שלי שחר. מתברר שהפלטה נשכחה שם ונזרקה לאשפה. בעלי לקח את כל השקיות שהיו במקדונלד'ס והביא אותן הביתה, וזה מה שאני והוא עשינו כל הערב - חיפשנו את הפלטה בתוך שאריות של מקדונלד'ס". את הערב הבלתי נשכח הזה, ועוד הרבה סיפורים מצחיקים אחרים מחיי המשפחה והזוגיות, מספקת ליזה ארזוני (46) משמשית בספרה 'מה רע לי כשטוב לו', שיצא לאור לפני כשבועיים בהוצאת 'שניר'.

"אנחנו בוחרים איך לחיות". ליזה ארזוני | צילום: שרון צור

תגובות מפרגנות

רק לאחר שהכירה את האשפה של מקדונלד'ס מקרוב, החליטה ארזוני לקחת את החוויות האלה צעד אחד קדימה ולחשוף אותן בפני העולם בצורה קומית לחלוטין. "התופעה הזאת שכל הזמן אומרים 'אימהות - כמה זה נפלא'. אחרי הערב הזה הייתי חייבת לשתף את מה שעברתי וזה יצא ממש מצחיק", היא מחייכת.

הסיפור התפרסם בעיתון מקומי בשמשית וקיבל פידבקים טובים, מה שגרר סיפור נוסף לאחר חודש. "הפעם השנייה שחשפתי עוד סיפור היה אחרי שבעלי עבר עקירת שן ופשוט התעלף מכאבים. נורא מצחיק שכשגברים חולים הם מתנהגים כאילו הם הולכים למות", היא צוחקת. "התגובות היו מפרגנות מאוד בנוסח 'מה, היית אצלנו בבית?', או 'זה בדיוק קרה גם לי עם בן הזוג שלי'. קיבלתי תגובות מנשים שמזדהות מאוד ומרגישות שאני מתארת מה קורה אצלן בבית, עם הילדים, עם הבעל וכדומה", היא אומרת. התגובות הטובות גרמו לכך שפתחה עמוד פייסבוק והחלה להעלות פוסטים פעם בשבוע.

מסע עצמי

ארזוני, מנהלת משאבי אנוש במקצועה, נשואה ואם לשלושה ילדים, מספרת כי החששות להוציא ספר היו כל כך גדולים עד שחשבה לוותר, אך אירוע שחוותה לפני כחצי שנה גרם לה להבין שזה או עכשיו או לעולם לא. "לא היה לי אומץ לעשות את זה בהתחלה", היא מודה, "להוציא ספר זה חשיפה גדולה מאוד, ותמיד יש את חשש שמא זה לא יצליח. לפני חצי שנה גילו לי כתם בריאות. התחלתי סדרה של בדיקות שבמהלכן חשבתי הרבה. אמרתי לבעלי שאם משהו יקרה לי הוא יוציא את הספר, ואם אני אהיה בסדר אני אוציא אותו. בסוף התברר שמדובר בכתם שומני ולא במשהו ממאיר חלילה - ושם היתה נקודת האל־חזור. הבנתי שאנחנו מבזבזים את הזמן שלנו בלחכות ובלפחד".

למרות סגנון הכתיבה הקליל וההומוריסטי שלה ארזוני, שמצליחה להסתכל על הדברים מהצד המצחיק שלהם (בכל זאת לא הרבה אנשים מובהלים באמבולנס לבית החולים לאחר התעלפות בעבודה ותוך כדי כך מתפעלים מכך שקיבלו נסיעת VIP), היא מעידה שאת הילדות שלה עברה בצורה שונה לגמרי, ושמצחיק זה לא היה. "כל מי שקורא את הסיפורים שלי בטוח שיש לי תדמית מצחיקה כי 90 אחוז מהסיפורים שלי נכתבים בהומור", היא מציינת, "אבל לפני כמה חודשים כתבתי פוסט על הילדוּת שלי, שלא היתה מצחיקה בכלל. ההורים היו עסוקים במריבות ביניהם ולא היו כל כך פנויים אליי. גדלתי בלי יותר מדי פידבקים או תחושה של חום, חיבוקים ונשיקות. היתה כל הזמן תחושה של מתח ועצבות וגדלתי בחוסר ביטחון מוחלט. אם מישהו היה אומר לי שבסוף אני אהיה נשואה עם משפחה, שאני אכתוב מצחיק ושתהיה לי קריירה, הייתי אומרת לו שהוא חי בסרט. פתאום הבנתי שיש תדמית שאתה מייצר לעצמך, שאתה בנאדם מצחיק, שהכל שמח וכיף, אבל בכל אחד מאיתנו יש שדים שמסתתרים, שאותם אף אחד לא מכיר".

אז התדמית המצחיקה נועדה לכסות על מה שעובר עלייך בפנים?

"היה לי חשוב להראות לקוראים שלא גדלתי על מגש של כסף ושהכל טוב, אלא שיש שריטות שהולכות איתי; שמתוך ילד שהוא חסר ביטחון וחושב שהוא לא יכול ואין לו מישהו שאומר לו שהוא אוהב אותו או שהוא יפה וחכם, גדלתי למקום אחר. שעברתי מסע עם עצמי".

קוראי הספר ייחשפו לנושאים המורכבים יותר שעברת בחייך?

"כן, רק לאחרונה התחלתי לכתוב על זה. פתאום הרגשתי יותר אומץ לדבר על הדברים, אבל במינון נמוך, כי המנגנון שלי הוא לצחוק על הדברים ולהסתכל עליהם מנקודת מבט מחויכת, אבל בבסיס של החיים שלי לא היה שום דבר מחויך. אתה בוחר מתישהו לאן לקחת את החיים שלך ואת עצמך".

הכתיבה היא מעין טיפול פסיכולוגי עבורך?

"לא יודעת אם זו תרפיה למה שעברתי בילדות, זו תרפיה בשבילי, כי כשכותבים מצחיק לומדים להסתכל על הדברים בחיים באופן מצחיק ולראות עוד זוויות. גם כששכבתי במיון לאחר נסיעת ה־VIP באמבולנס והרגשתי לבד ולא נעים, רשמתי לעצמי דברים כדי שאזכור ואחר כך אפרסם אותם, כדי לא להיכנס למקום המדכא הזה".

היום את עדיין מרגישה חסרת ביטחון?

"מי שלא גדל עם בסיס חזק בילדות וביטחון עצמי, זה לא משהו שהוא יכול לשחרר אותו. זה תהליך שאתה עושה עם עצמך ולאט לאט מרגיש יותר גאה בעצמך, יותר בטוח, אבל יש משהו בבסיס שאף פעם לא יהיה שלם. למרות שהיום אני מנהלת משאבי אנוש, יש לי משפחה וכתבתי ספר, בפנים יש משהו שעדיין מכרסם".

ארזוני. עניין של בטחון | צילום: שרון צור

לא להתקרבן

ארזוני מודה שחששה מהתגובות של המשפחה אחרי שחשפה מה עבר עליה בילדות. "כשפרסמתי את הפוסט על הילדות שלי זו היתה הפעם הראשונה שממש היו לי דפיקות לב מה יהיו התגובות, במיוחד של ההורים שלי", היא מספרת. "השתדלתי לשמור עליהם וכתבתי את זה הרבה פחות דרמטי וכואב ממה שיכולתי. הם התחברו למה שכתבתי והכי היה מרגש הטלפון שקיבלתי מאחותי, שאמרה לי: 'כל השנים הסתכלתי עלייך והערצתי אותך. את היית הבכורה וטיפלת בי', ואני לעומת זה הרגשתי כל כך כלום. זה מדהים הפער הזה בין איך שאנחנו רואים את עצמנו לבין איך שאחרים רואים אותנו. אני הייתי הבכורה אבל הייתי עצובה ולא ידעתי מה אני רוצה מעצמי, לא בטוחה בעצמי, הססנית ועצרתי את עצמי תמיד, ואילו היא הסתכלה עליי בהערצה".

מה המסר שאת רוצה להעביר בספר?

"אחד המסרים הוא שאנחנו בוחרים איך לחיות; יכולתי לבחור להיות מסכנה ושלא ייצא ממני כלום, אבל נלחמתי בזה כדי לעשות את הדברים אחרת ולא להישאר במקום של הקורבן. לקחתי אחריות על עצמי. המסר השני הוא לבחור במי אתה מקיף את עצמך; בני זוג או חברים שרואים את החיובי שבך, שנותנים לך פידבק חיובי, שמאמינים בך ובונים אותך - ולא באנשים שמורידים אותנו".

הימים שלפני הוצאת הספר היו כרוכים בלילות בלי שינה. "התחושה נעה בין 'איזה מגניב, עשיתי את זה ואיזו התרגשות', ורגע אחרי אני אומרת 'בשביל מה הייתי צריכה את זה', ו'מה עשיתי לעצמי'".

יש כבר תוכניות להמשך?

"הייתי רוצה לספר את הסיפור האישי שלי לאלה שרוצים להקשיב. הספר שהוצאתי כולל סיפורים מחיי היומיום שלי, אבל אני רוצה לספר את הסיפור של הילדה שבי; איך גדלתי ואיך בחרתי לחזק את עצמי ולבחור בדרך הנכונה עבורי".