אחרי החיבוק הראשון שלהן וההתרגשות המציפה, יפה רוטמן מתפנה לבחון את הכרס ההריונית של רינאל סיף. סיף, צעירה דרוזית מהכפר יאנוח בגליל, התאלמנה מבעלה ולאחר זמן נישאה לאחיו.

רוטמן גדלה במשפחה חרדית בשכונת הר נוף בירושלים, ומבחינתה אפשר היה למדוד את המרחק לכפר יאנוח בשנות אור. אבל הפיגוע הקטלני שאירע לפני חמש שנים הפגיש ביניהן והפך אותן לחברות נפש. במפגש בשבוע שעבר, מול הריונה המתקדם של רינאל, פסקה רוטמן בעיניים נוצצות: "הנה, החיים ממשיכים".

סיף (משמאל) ורוטמן."לא צריכות מילים" | צילומים: נחום סגל 

סיף הביטה בה והנהנה. "מי שאומר שאחרי אירוע כזה החיים לא ממשיכים - משקר. בהתחלה זה נראה שהכל עוצר ונגמר. אבל אי אפשר לעצור את החיים. הנה, אני בונה חיים חדשים ועומדת ללדת".

החיבוק הראשון

ב־18 בנובמבר 2014 רצחו שני מחבלים פלסטינים שישה אנשים במהלך תפילת שחרית בבית הכנסת בשכונת הר נוף בירושלים, ופצעו שבעה אחרים.

זידאן סיף, בעלה של רינאל, שהיה שוטר תנועה בירושלים, שמע את הקריאה בקשר, מיהר אל המקום ונרצח במהלך נסיונו להגן על המתפללים.

חיים יחיאל רוטמן, אביה של יפה, נפצע באורח אנוש ונפטר לאחר עשרה חודשים. זידאן היה בן 30 והשאיר אלמנה בת 21 ותינוקת בת שנה. רוטמן היה בן 55 והותיר אחריו אלמנה ועשרה ילדים.

יפה ורינאל נפגשו לראשונה בבית הכנסת ביום השנה לפיגוע. "התחבקנו והצטלמנו למזכרת", אומרת רוטמן. מאז הלך הקשר שלהן והתהדק, כמו נקודת אור להיאחז בה, שמנחמת את שתיהן.

סיף: "יש משהו שמושך אותי למשפחות שזידאן הגן עליהן. יותר קל לי להתמודד ככה, כי אני חולקת איתם את אותו כאב. אני רוצה שהם יראו שהמשכתי בחיי, וימשיכו גם".

רוטמן: "בפעם הראשונה שנפגשנו לא זכור לי על מה בדיוק דיברנו, אבל לא היינו צריכות מילים. הסתכלנו אחת על השנייה והבנו שאנחנו מרגישות את אותו הדבר".

הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף בירושלים | צילום: אלכס קולומויסקי

סיף: "יפה, אני זוכרת את החיבוק שנתת לי אז, ואת הסלפי שעשינו. זאת היתה הרגשה שאנחנו מגיעות ממקומות שונים, אבל מאוד דומים".

רוטמן: "כי יש לנו את אותו פצע. אני מחפשת בכל הזדמנות לדבר על אבא שלי, ואצל רינאל אני תמיד מוצאת אוזן קשבת. הכי ברור לי שאני יכולה לדבר איתה, כי היא מבינה. אנשים אחרים לא בהכרח מבינים אובדן כזה טראומטי".

הדיבור נותן כוח

המפגש מתקיים בשכונה הגבוהה ביותר בכפר הדרוזי יאנוח, בבית שבו התגוררו רינאל וזידאן. עד לפני שנה הוא נראה כמוזיאון לזכרו של רס"מ סיף ותמונות גדולות כיסו את הקירות. לפני חודשים ספורים רינאל חזרה לכאן עם עדנאן, אחיו הצעיר של זידאן, לאחר שנישאו בקיץ שעבר.

את חייהם המשותפים הם החלו בדירה אחרת, נטולת זכרונות, עד שהרגישו שהזוגיות שלהם חזקה מספיק. הם ארגנו את הבית מחדש, הסירו את התמונות והשאירו בסלון ויטרינה עם המדים של זידאן, חליפת החתונה שלו, הבושם והשעון. במסגרת נפרדת ממוקם האקדח שבו השתמש ביום הפיגוע.

חדרה של בתם לארן, היום בת חמש, נשאר כפי שזידאן עיצב אותו, עם טפט של דובונים ופרפרים סגולים שהדביק בעצמו על הקירות. "קשה להיות עם בן זוג אחר כשכל הבית שלך זכרונות מהבעל הקודם", אומרת סיף. "סגרתי בחדר אחד את הבגדים שלו ועוד דברים מהתקופה שהיינו ביחד, עד שאחליט מה אני עושה עם זה".

רוטמן: "אצלנו זרקו את המעט שהיה לאבא, אבל בבית שלי תליתי תמונה שלנו ביחד. כואב גם שלא נתנו לי להיפרד ממנו בהלוויה, כי אני אישה. אבא עבד במשרד מבקר המדינה והמבקר הגיע להלוויה וגם ראש העירייה ניר ברקת, אבל איש ממכריו החילונים לא הורשה לדבר, למרות שאבא לא היה רק איש של תורה ודת.

"הוא השכין שלום גם בין חילונים. הרגשתי שזה לא פיר, ואני עושה את התיקון שלי בכל פעם שמזמינים אותי לבוא לדבר על אבא. הפעם הראשונה שבה נתנו לי להשתתף בטקס לזכר הנרצחים היתה ביאנוח, שנה לאחר הפיגוע. כל כך התרגשתי כשנתנו לי להדליק משואה".

סיף: "אני מבינה אותך. יש לי המון מה להגיד על זידאן, איך הוא היה בעבודה ואיך היינו ביחד. הדיבור עליו משחרר ונותן לי כוח, למרות שדיברתי ובכיתי וכל האנשים מסביב בכו".

רוטמן: "טוב לדעת שגם כשהטקס מסתיים והאנשים חוזרים הביתה, המחשבות והלב שלהם נשארים איתנו עוד קצת".

ילדה שחיפשה צומי

יפה רוטמן (22) היא השישית בין 11 ילדיהם של חיים יחיאל וריסה רבקה רוטמן, שעלו לארץ מקנדה. אחיה הגדול, אליהו מרדכי, נפטר מפציעה לאחר תאונת רכיבה.

יפה רוטמן. ילדה של אבא | צילום: נחום סגל

"אחרי המוות של אחי הדברים בבית לא חזרו למסלול", היא אומרת. "אמא חוותה הרבה אובדן באותה תקופה והיה קשה. הייתי בת שמונה, התפללתי להחלמתו של אחי ומשהו נשבר כשהתפילה לא נענתה. התחלתי לשאול שאלות, נחשפתי קצת לתכנים חילוניים וזה גירה את המחשבה.

"גדלתי על הפסוק 'כל המחלל שבת מות יומת', וכשהוצאתי שקע בטעות מהקיר והחזרתי ולא קרה לי כלום, התחלתי לשאול מה קורה ואם עבדו עלי. בבית הספר לא אהבו את השאלות שלי. והתחלתי להסתובב ברחובות, בכיכר החתולות ובכיכר ציון, חיפשתי אנשים כמוני".

ההורים שלך קיבלו את זה?

 "לא. הם אפילו עירבו את מחלקת הרווחה, וכאן נוצר הקשר המיוחד שהיה לי עם אבא שלי. הסתובבתי לילות שלמים ולפעמים התקשרתי אליו בארבע לפנות בוקר, שיבוא לאסוף אותי אחרי ששתיתי. הוא הגיע, החזיק לי את השיער כשהקאתי.

"הוא לא אהב את העובדה שאני חילונית, אבל הוא אהב אותי. היה לו חשוב שהקשר לא יינתק והוא דאג שלא אכנס להריון ולא אשתה. בשלב מסוים עברתי לפנימייה. הייתי תלמידה טובה והוכחתי את עצמי. בסך הכל הייתי ילדה בת 13 שחיפשה קצת צומי ברחוב.

"בכפר הנוער בפתח תקווה הקפיצו אותי כיתה ולמדתי תיאטרון ומוזיקה, ובגלל שיש לי אנגלית טובה מהבית וסיפור חיים מעניין, צירפו אותי למשלחת גיוס תרומות לרשת בתי הספר.

"אבא היה זה שחיבר את המשפחה אחרי המוות של אחי. הוא עודד אותי לבוא הביתה לשבתות והגעתי פעם בחודש. סיימתי י"ב בגיל 17, למדתי הנדסאות תעשייה וניהול, וערב אחד שאלתי את אבא אם יהיה איתי בקשר אם אלך לצבא.

"בקהילה שבה גדלתי עדיף לאדם למות מאשר לשלוח את בתו לצבא. אבא דחף אותי להוציא פטור מהשירות, אבל לעולם לא אקבל תשובה לשאלה איך היה מגיב לו ידע שבסוף התגייסתי".

חיילת מצטיינת בודדה

על הפיגוע בהר נוף שמעה בקבוצת ווטסאפ של חברים מירושלים. "התקשרתי לאבא והוא לא ענה. התקשרתי הביתה וכולם בכו, אמרו שזה בית הכנסת שלנו אבל לא יודעים מה קרה", היא משחזרת.

יפה ואביה, חיים יחיאל רוטמן ז"ל | צילום פרטי

"הסתבר שאמא התקשרה אליו והוא ענה, למרות שאין קליטה בבית הכנסת, ושנייה אחר כך הקשר התנתק ואבא איבד את ההכרה. הפציעה היתה בעיקר בראש, ממכת גרזן. כמעט גרתי בבית החולים, ישנתי לידו, הייתי הכי קשורה אליו מכל הילדים.

"עשינו תהליך הפוך ממקום אמיתי - הוא של כניסה לדת ואני של יציאה מתוכה. שנינו לא לקחנו את החיים כמובנים מאליהם, גם הוא הלך נגד הוריו בעניין הדת. אולי בגלל זה הוא הבין אותי".

הפיגוע דרבן אותה להתגייס לצבא. "בעקבותיו הרגשתי שאני חייבת להיות חלק ממערך ההגנה של ישראל, כי אם אנשים לא יתגייסו לא יהיה לנו כאן ביטחון. התגייסתי לחיל האוויר כחיילת בודדה. גם כשקיבלתי חיילת מצטיינת אף אחד מהמשפחה לא בא לטקס".

בעזרת מלגת ההישג שקיבלה רוטמן, שמיועדת לחיילים בודדים מצטיינים, היא עושה תואר ראשון בממשל במרכז הבינתחומי. היא מתגוררת עם החבר שלה ומחזקת אנשים שמבקשים לצאת בשאלה.

רינאל סיף. "רציתי רק אותו" | צילום: נחום סגל

אלמנה בת 21

רינאל טרודי (26) גדלה בכפר הסמוך ליאנוח, כיסרא סמיעה, למשפחה של שישה ילדים. זידאן היה מבוגר ממנה בתשע שנים והוריה בתחילה לא עודדו את הקשר. "היו שביקשו אותי בתוך הכפר שלי, אבל רציתי רק אותו. התחתנו כשהייתי בת 20 ושנה לאחר מכן נולדה לארן. היא היתה בת ארבעה חודשים כשנרצח. הוא השאיר אותי אלמנה ואמא בגיל 21, כשהחברות שלי לא חשבו אפילו להתחתן".

מה את זוכרת מיום הפיגוע?

"זידאן שמע על האירוע במכשיר הקשר, כשהיה קרוב לבית הכנסת, ליד החנות שבה נהג לקנות קפה כל יום, ומיהר לשם. אני הייתי בהתנסות בעכו, כסטודנטית לחינוך לגיל הרך. בשש וחצי בבוקר זידאן התקשר ואמר שידבר איתי אחרי התדרוך. היתה לי הרגשה לא טובה ובשעה שבע התחלתי להתקשר אליו.

"בשבע ועשרה היתה כותרת בוויינט על פיגוע בבית כנסת בהר נוף, אבל לא חשבתי שזה קשור אליו. זידאן לא ענה ואני ישבתי מחוץ לכיתה, בוכה, מחכה שיענה לי. בסוף ענה בן דוד שלו, גם הוא שוטר, ואמר שזידאן פצוע ברגל ולוקחים אותו להדסה עין כרם".

זידאן ז"ל ורינאל עם בתם לארן | צילום פרטי

היא זוכרת כל שנייה ביום ההוא עד לרגע קביעת המוות בשעה עשר וחצי בלילה. אחרי ההלוויה נעלה את הזכרונות בבית ביאנוח וחזרה עם התינוקת לבית ההורים.

"מאלמנה דרוזית מצפים להישאר בבית. מותר להתחתן, אבל אין הרבה נשים שיש להן אומץ. אמרתי שזהו, החיים שלי נגמרו. לא חשבתי שאתחתן שוב ולא רציתי לפספס את הילדה בגלל גבר אחר שאולי לא ירצה אותה.

"ההורים שלי התעקשו שצריך להמשיך לחיות ואחרי שנה וחצי התחיל דיבור על עדנאן ועליי, שנתחתן בתוך המשפחה. שנינו עצרנו את זה. חשבתי שזה יהיה הכי גרוע, איך אפשר להתחתן עם האח שלו? הם כל כך דומים ויש להם ממש אותו קול.

"עדנאן היה הכתובת שלי בכל עזרה עם לארן, ובשלב מסוים המשפחה דחפה וחזרנו לדבר על זה. היה קשה. לא ידענו איך ממשיכים והיו כל כך הרבה דברים שלא דיברנו עליהם. לקח זמן עד שהגענו למסקנה שנסתדר והתחילה כימיה. לא חשבנו על אהבה, רצינו רק להמשיך את הדרך. בשביל לארן, בשבילי, בשבילו. אחר כך באה האהבה.

רינאל ועדנאן בחתונתם | צילום: סלמאן סעיד

"הדמיון שלו לזידאן קשה לי עד היום. אני כל הזמן משווה, ואם אני אומרת משהו אני מצפה לתגובה של זידאן. לא רציתי חתונה, אבל עדנאן, שהיה רווק, התעקש. היה קשה לחזור לאותו בית עם שמלה לבנה".

את מחייכת בתמונות.

"כי זו היתה ההחלטה שלי. אני שמחה בחיים שלי ורציתי עוד ילדים. חשבנו שאם ייוולד בן נקרא לו זידאן, אבל תהיה לנו בת. נשמור את השם לילד הבא. החברות שלי התפלאו שכבר הורדתי את הבגדים השחורים וטיילתי בעולם, אבל אני עדיין בוכה, כי הכאב נשאר בלב.

"זידאן חי איתנו ויישאר איתנו. אנחנו מדברים עליו כל יום, ולארן יודעת שהוא נהרג ושעדנאן לא אבא שלה. היא פותחת את הוויטרינה עם הדברים שלו ושואלת שאלות. קיבלנו ייעוץ פסיכולוגי והיה ברור שצריך לספר לפני שתגיע לגן, כי הילדים כבר יגידו לה. אחד מהם כבר אמר לה, 'זה לא אבא שלך, זה דוד שלך'".

זידאן קיבל את עיטור המופת לאחר מותו והקהילה החרדית של הר נוף עטפה את האלמנה הצעירה באהבה ובדאגה. הקשר נשאר עד היום.

השיחה בין השתיים קולחת. הן מדברות על מסורות ומנהגי תפילה, מנסות להבין באיזו חברה קשה יותר ומסכימות פה אחד: "כנשים שגדלו בחברות סגורות, יש בינינו יותר מחבר מאשר מפריד, עוד לפני שהגורל התערב", אומרת סיף.

רוטמן: "עברו ארבע שנים, אבל הכל עדיין חי והנשימה נעצרת בכל פעם שיש פיגוע. לא בחרנו את הגורל הזה. אני לא בטוחה שאבא שלי הספיק לראות את זידאן ביום הפיגוע, אבל הם הגיעו באותו יום לאותו בית חולים וטופלו בידי אותם רופאים.

"אני רואה ברינאל אחות, כי בקהילה שלנו לא מדברים, ואיתה אני יכולה לדבר על הכל. יש לנו בית אחת אצל השנייה. אנחנו ממקומות שונים בארץ ומתרבויות שונות, אבל זה קשר שאי אפשר לנתק. הילדים שלי יגדלו על הסיפור הזה, הם יידעו מי היה זידאן ויכירו את רינאל ועדנאן".