ב-30 בנובמבר (היום) מלאו 13 שנה למותו של בני מסס ז"ל - הלוחם האגדי מ'גולני' שהשתתף בקרב על כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים והפך מבחינות רבות לסמל של המלחמה ההיא. מסס שהסתער לבדו על עמדה של תותח סורי כשהוא חמוש רק במאג (וחברו יהושע אלתנני רץ בעקבותיו ומזין אותו בתחמושת), ואף הצליח לכבוש את העמדה, נודע אחרי הקרב ההוא כמי שטבע את האמרה 'החרמון הוא העיניים של המדינה'. למרות גבורתו, מסס - שנפטר בגיל 54 מדום לב - לא הונצח בשום צורה בעירו, טבריה, העיר שבה נולד ובה חי כל ימיו.

בני מסס ז"ל במהלך שירותו בגולני | צילום רפרודוקציה: ערן יופי כהן

"בני מסס הוא סמל בגולני ולא רק בגלל אותו משפט שאמר על החרמון, אלא בגלל שהוא ייצג אז את ישראל השנייה - שהיתה הדנ"א שהרכיב את גולני בשנות השישים והשבעים", אמר אחיקם משה דוד, שכתב את ספרי המורשת של חטיבת 'גולני'. "רוח 'גולני' החלה לנשוב בזכות בני מסס וחבריו אחרי אותו קרב הירואי שהחזיר את החרמון למדינה. הרוח של בני זו הרוח של גולני היום. הוא דמות מרכזית במורשת הקרב של החטיבה ובזכותו ובזכות חבריו, 'גולני' הפכה לחטיבה מבוקשת בקרב כל עם ישראל".

"שמחנו שהוא חי"

"מאז המלחמה בני לא הלך לחרמון ולא רצה לראות אותו", סיפרה אחותו הצעירה של מסס, מזל דוד. "אחרי המלחמה בא העצב הגדול וההידרדרות שלו". מסס הוכר על ידי משרד הביטחון כהלום קרב ואף טופל בבתי חולים.

איך קיבלה את זה המשפחה?

"קיבלנו את זה בהרבה אהבה וטיפלנו בו במסירות. שמחנו שהוא חי ושהוא איתנו. יכלה להיות אופציה אחרת חס וחלילה, שהוא היה נהרג בקרב ולא חוזר הביתה. הרבה לוחמים מ'גולני' איבדו את חייהם בקרב הזה. הוא חזר הביתה הרבה בזכות התפילות של אמא שלי, שקראה תהילים והתפללה בכל מאודה שישוב הביתה בשלום. אנחנו מאמינים שהאנרגיות שהיא שלחה לו באמצעות התפילה עזרו לו".

מסס אמנם שב מהקרב, אבל כאדם אחר: "הוא היה מסוגר בעצמו וכולנו טיפלנו בו", מספרת דוד. "גם מי שלא גר בבית היה דואג לו שיתקלח, שיתלבש ושיירד העירה. הוא היה יורד למזח, מטייל, עולה הביתה ונח. היה מסתכל מהמרפסת על החרמון ועל הכנרת שהוא מאוד אהב. מדי פעם היו באים אליו חברים שלו מהצבא. הוא היה בפוסט טראומה ובהלם קרב והיה מטופל בזריקות. מצבו הנפשי התדרדר".

כשראה את החרמון, מה זה עשה לו?

"זו היתה חוויה קשה שנצרבה בזיכרון שלו. הוא לא רצה אף פעם לעלות אליו שוב. הוא תמיד אמר שנשפך שם הרבה דם ושהוא ראה מראות מאוד קשים".

"הוא היה אריה"

מסס, בן למשפחה טבריינית שורשית, הלך בדרכו של אביו שהיה ממייסדי חטיבת 'גולני' והתגייס אף הוא לחטיבה. "בני רצה בהתחלה להיות צוללן ולהתגייס לשייטת, כי הוא היה צולל", מספרת אחותו. "הוא גם היה שחיין מצטיין שהשתתף בכל התחרויות של צליחת הכנרת, והיה גם דייג שהצליח לתפוס דגים עם הידיים. בית ההורים שלנו היה ברחוב הפלמ"ח והוא היה יורד מהמדרון ישר למזח והולך לדוג דגים. לפעמים הוא ברח מבית הספר כדי לדוג דגים עם הדייגים. בסופו של דבר הוא לא התקבל לשייטת והתגייס ל'גולני' בעקבות אבא שלי".

מסס ז"ל. עד היום הוא נערץ בגולני | צילום רפרודוקציה: ערן יופי כהן

אל"מ במיל' ציון זיו (זלוף), מפקדו של מסס בקרב על החרמון, סיפר על היכרותו הראשונה עם בני, כחייל צעיר עם בעיות משמעת. זה היה חודשיים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים: "בדיוק סיימתי קורס פו"ם (פיקוד ומטה) באוגוסט 73' ומוניתי לסמג"ד גדוד 51, שישב אז בעזה", הוא מספר. "חודשיים לפני שסיימתי את הקורס אברהם פלד, המ"פ של מסס בטירונות, אמר לי שהוא יודע שאני הולך להיות סמג"ד בגדוד 51 והוסיף: 'אני מזהיר אותך מאחד שקוראים לו בני מסס, דייג טברייני שגונב פרתיון (רעל שמשתמשים בו בחקלאות - ד.ד), זורק אותו בשפך של הכנרת, דג באמצעותו את הדגים ומוכר אותם בטבריה'. הוא אמר לי שבני הוא בנאדם שלא מסוגל לקבל מרות, שהוא עושה מה שהוא רוצה. זה מה שידעתי על בני.

"יום לפני המלחמה ירדתי להחליף את הסמג"ד במחנה התעסוקה בעזה", ממשיך זיו. "התמונה שראיתי כשנכנסתי למחנה היתה סוריאליסטית: אני רואה חייל עם כובע פלדה על הראש, בלי חולצה ובלי גופייה, עם פק"ל אבנים על הגב והרס"ר מטרטר אותו. אז לא ידעתי שזה בני. הוא היה אריה בעל גוף, בחור חסון. אחרי שנה שהייתי בפיקוד בדשא באוניברסיטה, לראות דבר כזה זה שוק. שאלתי את הרס"ר מי זה החייל והוא אמר לי 'זה בני מסס, אתה עוד תכיר אותו, הוא מחכה למשפט שלך'. התברר לי שמסס נמצא במעצר בגדוד בגלל בעיות שהיו לו עם מפקד הפלוגה, יגאל פסו: אחת לכמה זמן פסו היה עושה ארוחת ערב חגיגית להענקת דרגות לחיילים מצטיינים. באותו ערב בני מסס היה רעב, נכנס לחדר האוכל שבו היתה אמורה להיות החגיגה עוד לפני שהמ"פ ושאר החיילים נכנסו, התיישב והתחיל לאכול. כשהמ"פ נכנס וראה אותו אוכל הוא ביקש ממנו להפסיק, ובני סירב. בדיעבד התברר לי שהם לא הסתדרו ביניהם, היה ביניהם מתח - להבדיל ממפקדו הקודם, שמריהו ויניק ז"ל שנהרג אחר כך בקרב על החרמון, שאותו הוא אהב מאוד. המ"פ אמר לבני לקום ולצאת מחדר האוכל. בני לא היה מוכן לצאת. בסוף הוציאו אותו שני חיילים ויגאל העמיס אותו על הרכב ושלח אותו למפקדת הגדוד בעזה עם תלונות - זאת כאשר יש לו ברקע 35 יום על תנאי על עבירות קודמות. שם, במפקדה, פגשתי אותו".

במשפט שערך לו זיו הוא החליט להאריך לו את תקופת התנאי: "כשבני נכנס למשפט הוא לא התרגש. הוא עמד מולי והסתכל לי בעיניים. שאלתי אותו אם יש מצב שהוא יהיה חייל טוב וממושמע ואם הוא מבין שעשה טעות, והוא אמר לי שהוא לא רואה את זה כטעות כי הוא היה רעב. אמרתי לו שאני לא הולך להכניס אותו לכלא אלא להאריך לו את התנאי וביקשתי להחזיר אותו חזרה לפלוגה. הוא סירב ולא רצה לחזור לפלוגה בגלל המתח שהיה בינו לבין המ"פ שלו. אמרתי לו שיציע לי הצעה חלופית מה לעשות איתו. למחרת בבוקר הוא בא אליי ואמר שהוא מציע לי לקחת אותו בתור מאבטח על הג'יפ חפ"ק. הוא אמר, המצב בדרכים מסוכן ואתה בסך הכל עם נהג וקשר. זה היה רעיון נהדר. מרגע זה הוא נשאר במפקדת הגדוד, היה אחראי על הג'יפ וצמוד אליי. כשיצאתי הביתה פעם בשבועיים הוא יצא יחד איתי. הוא היה 'הבן יקיר לי'. ידעתי שהוא חייל מצוין והבנתי שאם אתן לו פקודות - הוא יבצע אותן, בניגוד למה שהיה בעבר".

"זה לא אותו בני"

חודש לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים. מסס היה עדיין בחפ"ק הפיקוד, צמוד למפקדו: "לא ידעתי מה לעשות איתו - להשאיר אותו בחפ"ק או להחזיר אותו לפלוגה", מספר אל"מ זיו. "הוא לא היה מוכן לחזור לפלוגה, וגם המ"פ לא היה מוכן לקבל אותו. כשהגענו לקרב החרמון השני, בליל ה־22 באוקטובר, שכנעתי אותו שוב להצטרף לפלוגה והוא לא רצה. באותו לילה הוא החליט להצטרף על דעת עצמו לקרב. הוא עשה איגוף ימני והסתער על עמדה של תותח של הסורים. אני צעקתי לו שיחזור ושהוא לבד, אבל הוא המשיך בטראנס שלו בהסתערות כשהוא יורה עם המאג. אחריו רץ חברו יהושע אלתנני שדחף לו שרשראות מאג נוספות ותחמושת. מסס עלה לעמדה של הסורים וחיסל אותה.

אל"מ במיל' ציון זיו (זלוף) | צילום: אלבום פרטי 

"הקרב נמשך עד למחרת ואחריו ירדנו מהחרמון לחורשת טל, חבולים ופצועים", ממשיך אל"מ זיו ומספר. "הגדוד שלנו איבד 43 חיילים והתפרק לגמרי, חטפנו שם כהוגן אבל השלמנו את המשימה ותקענו את הדגל על החרמון. ראיתי שם את מסס מסתובב עם כאב לב אדיר על החבר'ה שלו שנהרגו. אתה רואה את המתח על הפנים שלו, זה לא היה אותו בני שהכרתי לפני כן".

כמה ימים אחרי הקרב ההוא נערך הריאיון המפורסם של הכתב מיכה לימור בערוץ 1, שבו כינה מסס את החרמון 'העיניים של המדינה' - ראיון שהתקבע בזיכרון הישראלי: "מתקשרים אליי ממפקדת החטיבה ואומרים לי ששולחים אליי את מיכה לימור, הכתב של הטלוויזיה, שרוצה לראיין אותי כמפקד שהשתתף בקרב החרמון. הוא התחיל לראיין אותי, וכשהסתיים הריאיון הוא ביקש ממני שאתן לו לראיין חייל. שאבחר מי שאני רוצה. כל הריאיון נעשה בשטח, על הסלעים. רצה אלוהים וכשהוא מדבר איתי, בני מסס עובר שם. אני צועק לו 'בני בוא', הוא ראה את המצלמה של הטלוויזיה ואת מיכה לימור ואמר שהוא 'לא מתראיין לאף אחד, הדם של החבר'ה נשפך כמו מים'. אמרתי לו 'בני, עכשיו אתה מדבר איתי ואני אומר לך תשב על הסלע ומה שהוא ישאל אותך תענה'. ואז הוא התרצה. הייתי כמו אבא שלו, אמרתי לו והוא עשה. כשהסתיים הריאיון מיכה לימור ניגש אליי ואמר לי ציון, אתה נתת לי את הסקופ של המלחמה, תראה טלוויזיה בשישי בערב. אז לא ידעתי שהוא אמר למיכה לימור על העיניים של המדינה.

"המלחמה הסתיימה ובני השתחרר מהצבא. בעקבות הריאיון המפורסם בני הסתובב בטבריה כמו חצי אלוהים, אני הכרתי בטבריה את החבר'ה במסעדות לאורך חוף הים וראיתי שהוא הפך להיות מלך, כולם הזמינו אותו לאכול בחינם. מיד אחרי שהוא השתחרר הוא רצה שאעזור לו בעבודה. הלכתי לשמואל אוחנה שהיה אז מנהל מלון 'החוף השקט' וביקשתי שיקבל אותו לעבודה כחייל משוחרר מצטיין, והוא קיבל אותו לעבודה. פגשתי את בני לפחות פעם בשבוע ושאלתי לשלומו".

אז הוא היה הלום קרב?

"לא. אז הוא היה בסדר גמור. פוסט טראומה זה דבר שמתפתח עם הזמן. עובדה, אז שירתי בגולן עם הגדוד והוא היה עולה אליי כאזרח בטרמפים לבקר אותי ומנדנד לי למה לא הענקתי לו צל"ש. אמרתי לו שהחלטתי שהוא לא יקבל צל"ש כי הוא הסתער על העמדה לבד והוא היה יכול למות בקרב.

"עם הזמן והביקורים ראיתי שהאדם דועך. זה לא בני שהיה. הוא דיבר לאט יותר והיה מהרהר כשהייתי מדבר איתו, גם בפגישות בטבריה. אז עוד לא ידעתי מה זה הלם קרב, מסתבר שהוא היה בפוסט טראומה רצינית מהקרב על החרמון שבו הוא איבד את החברים שלו. הוא כל הזמן היה ממלמל ושואל אם אני זוכר את החברים שלו שנהרגו".

"חטפתי בום בבטן"

שלוש שנים אחרי המלחמה נקלע מסס לאירוע טראגי, שבעקבותיו מצבו הנפשי שהיה עדין גם כך התדרדר מאוד עד לכדי אשפוז - שבעקבותיו חזר לבית הוריו. שם ישב רוב הזמן מול החלון והתבונן בחרמון ובכנרת, עד שנפטר מדום לב ב־30 בנובמבר 2006.

"ביום שבני נפטר הייתי בבית קברות בכפר סבא, בהלוויה של דודתי שנפטרה", ממשיך זיו. "מנהל בית הקברות שם הוא דוד צרפתי מהפלוגה של בני מסס, שניהם השתחררו יחד. החזקתי את האלונקה בדרך לקבר ופתאום הגיע צרפתי מתנשף ואמר לי 'תעזוב את האלונקה, תן אותה למישהו אחר'. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי 'אל תשאל, כרגע קיבלתי הודעה שבני נפטר'. חטפתי בום בבטן.

"לאחר ההלוויה של דודתי חזרתי למשרד וצלצלתי למפקדת החטיבה של 'גולני'. אמרתי להם, היות שזה בני מסס, העיניים של המדינה, אני מבקש לערוך לו הלוויה מכבדת עם משמר כבוד, נושאי אלונקה ותג של חטיבת 'גולני' על החיילים. הם קיבלו הלם מוחלט ואמרו לי שזה לא נהוג. אחרי חצי שעה אישרו את ההלוויה באישור חריג. למחרת היתה הלוויה עם משמר כבוד, מי שסחב את האלונקה היה אלתנני וחיילים חברים שלו מהחטיבה, עם תג יחידה".

"החרמון של גולני"

אל"מ זיו שומר עד היום על קשר עם משפחתו של מסס. המורשת של בני המשיכה כאשר שתי האחייניות שלו החליטו אף הן לשרת ב'גולני': בתה של אחותו מז, מאי, השתחררה לפני שנה לאחר ששירתה כמש"קית קישור ב'גולני', ובתה של אחותו הבכורה רוחמה, שיר, שירתה אף היא בחטיבה. "היא רצתה ללכת ל'גולני' כדי להמשיך את המסורת של סבא שלה ודוד שלה", אומרת מזל על בתה, ואל"מ זיו מוסיף: "קיבלתי הודעה ממזל שהבת שלה מאי מתגייסת ומובן מאליו שהיא צריכה להיות ב'גולני'. חודש אחרי זה היא אומרת לי שגם שיר הבת של רוחמה רוצה להתגייס ל'גולני'. ביקשו שאגייס גם אותה וגייסתי גם אותה ל'גולני'. אמרתי למאי שאם היא רוצה להודות לי על זה אני רוצה תמונה שלה ליד הקבר של בני בבית הקברות העתיק של טבריה, עם המדים וסמל 'גולני'. היא עשתה את זה ושלחה לי את התמונה והודיתי לה".

טבריה צריכה להנציח את בני מסס?

אל"מ זיו: "אפשר לקרוא רחוב או בית ספר על שמו, או לעשות אנדרטה שתכבד את זכרו, רק בגלל סיבה אחת: יש ערך עם מסר לצעירים שמתגייסים בטבריה. שיידעו מי היה בני, מה הוא עשה בצבא, מה קרה לו אחרי הצבא ואיך הוא מת. זה סיפור מאוד עצוב. אנשים שומעים אותו ממני בכל מורשת קרב שאני מספר ורוצים לשמוע עליו עוד. בני בשבילי הוא סוג של סמל ערכי שמאפשר ליצור מוטיבציה אדירה אצל הצעירים שמתגייסים ל'גולני'".

מה המשמעות של בני ל'גולני'?

"הוא סמל. עד היום אם תשאל כל אדם מה זה העיניים של המדינה יגידו לך בני מסס. יום אחרי קרב החרמון הגיע לשם חיים חפר, עליתי איתו למעלה והראיתי לו את גבעות הקרב. לאחר מכן הוא כתב את המקאמה המפורסמת 'החרמון של גולני', שנוקבת גם בשמו של בני מסס. ביום שישי היא התפרסמה בעיתון 'ידיעות אחרונות'. אני מקדיש אותה היום לכל חייל 'גולני' שמשתחרר, עם מסגרת. המקאמה הזו הפכה להיות סוג של המנון של 'גולני'.

"הסיפור של בני מסס הוא סיפור מרתק שמוכיח כמה אפשר ללמוד מחייל פשוט, דייג מהכנרת שהיה קשה לו בהתחלה להסתגל למרות צבאית. בני מסס מהווה בעיניי סוג של חייל ארצישראלי למופת, לוחם למופת, התאמן כמו שצריך ו'ניגן' על המאג. עם כל מה שקרה לו עם המ"פ עובדה שבמלחמה הוא נלחם כמו אריה וסיכן את חייו. ערך נוסף שאפשר ללמוד מהסיפור על בני הוא טיפול בחייל שהוא פגוע. היום אנחנו יודעים מה זה אבל אז לא ידענו מה זה פוסט טראומה והלם קרב, וחשוב לטפל בזה".

האחיינית מאי במדי גולני, על הקבר | צילום: אלבום פרטי 

מזל, ביקשתם שבני יונצח בטבריה?

מזל דוד: "לא ביקשנו ולא התעקשנו, כי מספיק לנו שהוא מונצח בהיסטוריה ובמורשת של 'גולני'. הוא את חלקו עשה. אומרים שכל בנאדם בא לעולם ותורם את חלקו ויש לו שליחות ותפקיד, אז הוא את התפקיד שלו עשה. הוא נלחם. הזיכרון שלו נשמר אצל המשפחה ובהיסטוריה, וזה הכי חשוב".

ראש העיר לשעבר יוסי בן דוד: "קיבלנו פנייה להנצחתו של בני מסס מאחד מבני המשפחה. בדקנו כמה חלופות והחלטנו תקופה קצרה לפני הבחירות בשנה שעברה לקרוא מצפה לזכרו של בני, ברחוב הנביאים בכניסה לשכונת האקליפטוס, במקום שצופה אל החרמון. בסופו של דבר העבודות להקמת המצפה לא הושלמו כיוון שלא היה אפשר לעשות אותן בתקופת הבחירות מכל מיני מגבלות. לצערי ההנצחה לא יצאה אל הפועל השנה כיוון שלא התקיימו ועדות ולא בוצעו החלטות קודמות. אני חושב שראוי וחשוב להנציח את זכרו של מסס בטבריה. המשפט המיוחד שלו 'העיניים של המדינה' הפך למטבע לשון".