כשהיה רון ברנזון ילד הוא הגיע למשקל של 155 קילו; הוא התבייש ללכת עם חברים לבריכה ושכנע את עצמו שאף אחד לא יוכל באמת לאהוב אותו. כיום, כשהוא בן 23 ושוקל 30 קילו פחות, הוא עסוק בפרויקט מימון המונים לספרו החדש 'עומס יתר' - ספר שכתב כדי לחזק ילדים שעוברים את מה שהוא עבר.

16 קילו בחודש

"גדלתי כילד וכנער שמן", הוא מספר. "משקל השיא שלי היה 155 קילו. זה השפיע עליי בהרבה תחומים בחיים. האוכל היה המפלט שלי. הרגשתי לא נוח עם עצמי, היה לי דימוי עצמי נמוך, והאוכל היה נתיב הבריחה".

רון ברנזון. "הכתיבה היתה תהליך ריפוי מדהים"  | צילום: ריאן

בניגוד לילדים מלאים אחרים, ברנזון מדגיש כי דווקא היו לו חברים בבית הספר: "תמיד היו לי חברים. אני חושב שההתמודדות היתה יותר אישית, ומשם זה התבטא גם כלפי חוץ".

מנעת מעצמך דברים בגלל ההרגשה הזו?

"בטח. יש שני סיפורים בספר שסובבים סביב פארק מים. היתה פעם אחת שהלכנו לפארק מים שהיו לוקחים אותנו אליו בכל סוף שנה. יום לפני כן החלטתי שאני לא הולך. כששאלו אותי למה, אמרתי שיש אזכרה לסבתא שלי. לא רציתי ללכת כי ידעתי שאצטרך להוריד חולצה ולא הרגשתי בנוח. יש עוד הרבה דברים כאלה, אבל בסופו של דבר היו דברים יותר עמוקים שמנעתי מעצמי - כמו המחשבות שאף אחד לא יכול לאהוב אותי בצורה הזו. למרות שנורא רציתי אהבה, זה הרגיש נורא רחוק ממני".

ברנזון אומר כי התהליך הארוך שעבר, שבסיומו השיל 30 ק"ג  ממשקל גופו, לא היה קל. במשך השנים ניסה סוגים שונים של דיאטות: "הייתי אצל הרבה דיאטנים, אבל עם השנים רק עליתי ועליתי במשקל", הוא מספר.

את רגע השינוי הוא מסמן אחרי שחרורו מצה"ל - אז הגיע להחלטה לעשות ניתוח לקיצור קיבה. "חלק מהתהליך של ניתוח קיצור קיבה זה כמה מפגשים עם דיאטן. כשנפגשתי איתו הוא היה ממש מדהים והתחברתי אליו. הוא עשה לי הכנות לקראת הניתוח ונתן לי תפריט מסודר. כשחזרתי אליו אחרי שבועיים כבר ירדתי שמונה קילו. פשוט אכלתי בצורה מסודרת, לא הרעבתי את עצמי או משהו. הוא אמר לי 'אוקיי, מגניב, תמשיך ככה'. אחרי שבועיים-שלושה חזרתי אליו שוב וירדתי עוד שמונה קילו, וכל זה ללא ניתוח".

ניסית דיאטנים לפני כן וזה לא צלח, מה היה שונה הפעם?

"אני חושב שזה גם קשור לחיבור לדיאטן או הדיאטנית שלך וגם כי הייתי כבר במקום שצברתי ביטחון בחיים אז הבריחה לאכילה הרגשית פחתה. באתי מכוון מטרה, שאני מאוד רוצה לעבור את הניתוח ומאוד רוצה שזה יצליח, ואני חושב שזה מה שעשה את ההבדל וגרם לכך שהגוף הגיב באופן חיובי. כילד הייתי אמנם מתחיל דיאטה אבל עדיין הייתי מסתיר ו'מגניב' אוכל לחדר, חוזר לדיאטנית ואומר לה 'אני לא מבין מה קרה, אכלתי בדיוק כמו שאמרת".

ברנזון. גאה בעצמו | צילום: ריאן

אחרי שהוריד 16 קילו בכוחות עצמו בתקופה של קצת יותר מחודש, החל ברנזון לחשוב שנית אם יש לו צורך בניתוח: "ישבתי עם עצמי ואמרתי 'רון, אתה באמת רוצה לעשות את הניתוח?' והשבתי לעצמי שלא. הניתוח היה הטריגר אבל בסוף הצלחתי לעשות את זה לבד, ועכשיו אני שוקל שלושים קילו פחות", הוא אומר וממשיך, "מאז אני בתהליך. יש עליות וירידות. לאט לאט. לפעמים יש שבוע שבו לא יוצא לי לעשות כושר ויש שבועות שהם יותר אינטנסיביים".

העובדה שהצלחת לעשות את זה בכוחות עצמך גורמת לך להרגיש שהניצחון גדול יותר?

"אני גאה מאוד בעצמי. זה משהו שכבר ניסיתי ולא הצלחתי לעשות בשום תקופה אחרת, לכן זה היה מאוד משמעותי. אבל אני חושב שלכל אחד יש את הדרך שלו. אני חושב שהייתי מרגיש גאה באותה מידה גם אם הייתי עושה את הניתוח בסוף. מי שבוחר לעשות את הניתוח, זה לא עושה אותו חלש יותר או פחות בעל כוח רצון".

"הכל יהיה בסדר"

לפני כחודשיים עבר ברנזון לתל אביב מצפת, שבה נולד וגדל. הוא עובד בסוכנות היהודית בירושלים ולומד בקורסים של עמידה מול מצלמה ופיתוח קול. את ההחלטה לכתוב ספר על החוויות שעבר בילדות קיבל כבר בזמן השירות הצבאי בפיקוד העורף - כלומר, לפני המהפך הגדול. "חגגו לי יום הולדת 21 במשרד", הוא משחזר. "ממש רגע לפני שנכנסתי למשרד חשבתי איזה פוסט מתאים אני יכול להעלות בפייסבוק לכבוד גיל 21, שהרגיש לי כמו אבן דרך. אז כתבתי מכתב לרון של לפני עשר שנים: אם היתה לי את האופציה לחזור בזמן עשר שנים אחורה, מה הייתי אומר לו. כתבתי שם, בין היתר, 'שתדע שהכל יהיה בסדר. אני יודע שעכשיו כל עניין המשקל מעסיק אותך ואתה רוצה לשיר, להופיע ושיקבלו אותך ונורא קשה לך', אבל אני כותב לו בנימה אופטימית שהכל יהיה בסדר, וזה יהפוך להיות קל יותר".

הפוסט המרגש של ברנזון לא השאיר אף קורא אדיש, וגרר אחריו גל של תגובות תמיכה. "זו היתה הפעם הראשונה שסיפרתי בפומבי איך אני מרגיש כלפי הגוף שלי. קיבלתי המון תגובות על הפוסט הזה. אנשים שלחו לי גם הודעות בפרטי שהם הרגישו שזה מאוד נגע בהם. אז הבנתי שהאומץ שלך הופך להיות השראה ואומץ גם לאנשים אחרים לדבר על מה שהם מרגישים, ושלחוויות שעברת יש המון כוח. כשהבנתי את זה החלטתי לכתוב את הספר. בו זמנית, גם התהליך עם החברים והמשפחה הפך להיות הרבה יותר קל. התחלתי לדבר על הדברים ואפילו לצחוק על זה".

כמו שהקלישאה אומרת, הכתיבה הפכה לפסיכולוג הכי טוב שיכולת לבקש לעצמך?

"בדיוק. זה היה תהליך ריפוי מדהים. הצלחתי להתמודד עם כל סיטואציה לא נעימה שזכרתי, והרגשתי שסגרתי מעגל גם עם עצמי וגם עם אנשים אחרים. לפני שבוע פרסמתי פוסט על החוויה שלי בטירונות בצבא, שהיתה די מבאסת. התגייסתי בחורף, היה נורא קר ולא היו מדי ב' במידה שלי. חצי טירונות הסגל היה צריך לחפש לי מדים. כשהעליתי את הפוסט, הרבה מחברי הסגל שלחו לי הודעות שזה מאוד נגע בהם ועכשיו הם רואים את הדברים בצורה אחרת, והלוואי שיכלו לחזור אחורה ולשנות משהו. ברור לי שזו לא היתה אשמתם כי בהמשך גם אני הפכתי להיות סגן באותו בסיס טירונות, גם מולי עמדו חיילים שהיו בגודל שלי ולא היו להם מדי ב' ונתקלתי הרבה פעמים בבירוקרטיה לא פשוטה בנושא. אז הכעס שהיה בי כלפיהם באותה תקופה הפך להבנה שזה היה יותר גדול מהם".

 ברנזון בצעירותו | צילום: אלבום פרטי

הפחד מכפתור המעלית

ברנזון מודה שעם השנים לומדת החברה הישראלית לקבל אנשים כבדי משקל, "אבל זה עדיין לא מספיק", הוא מדגיש. "לי בחיים לא היה מודל חיקוי גברי שמן על שלטי חוצות, למשל, או במגזינים. אני חושב שאנחנו כן מתקדמים בכל עניין הקבלה וההכלה של זה, ומיוצרות מידות גדולות יותר, אבל זה תהליך. לימדו אותנו שגברים מתגאים ב'כרס בירה' שלהם ושלהודות בחולשות או בדימוי גוף בעייתי זה לא גברי, אז גברים מתביישים עדיין לדבר על זה".

את הספר 'עומס יתר' סיים לכתוב לפני כמה חודשים. שם הספר נבע מחוויותיו האישיות בכל פעם שהיה צריך לעלות במעלית: "זה בהשראת הכפתור הזה במעלית", הוא אומר ומסביר - "מעלית ממוצעת יכולה להכיל עד 450 קילו לערך, שזה שישה נוסעים. זה עצוב שאני יודע את זה, אבל זה פשוט היה פחד גדול מאוד שלי. בכל פעם שנכנסתי למעלית פחדתי נורא שהכפתור הזה יידלק כשאני עם עוד אנשים. אתה יודע שאם הכפתור יידלק אתה ה'טרף', והעיניים יהיו נשואות אליך".

על הספר הוא אומר: "לקח לי שנתיים לכתוב אותו. הוא מספר את סיפור החיים שלי, מכיתה ד' עד היום. מדבר על העבר וההווה. יש בו רגעים שמחים ועצובים, אבל הוא כתוב בנימה אופטימית. הוא נועד להעביר את המסר שאתם לא לבד. הרבה פעמים אנשים במצבים כאלה - ואני לא מדבר רק על השמנה, אלא גם על דיכאון, חרדה חברתית ועוד המון נושאים - מרגישים מאוד לבד, ובטוחים שאף אחד לא חווה את אותם דברים".

הספר אכן פונה לכלל האוכלוסייה, ורבים יוכלו להזדהות איתו. "מישהו כתב לי לפני יומיים שהוא מאוד מתחבר לספר ומרגיש שהוא חווה את אותם דברים, ומבחינתי זה כל מה שרציתי. לא כתבתי ספר שכיוונתי שימכור מיליונים, אלא כזה שייגע באחרים. כרגע אנשים יכולים להזמין את הספר בפרויקט מימון ההמון וכך לתמוך בהוצאה שלו לאור. גייסתי כבר את רוב הסכום וזה ממש מרגש. ברגע שאגייס את הסכום כולו הספר יישלח להוצאת ספרים".

כשהתחלת לכתוב את הספר בגיל 21 האמנת שתגיע לרגע הזה?

"האמת שלא. זה התחיל מתוך הבנה בסיסית שאני אוהב כתיבה. שיש לי חלום לכתוב ספר ואני יודע על מה הוא יהיה, אבל זה היה ממש פרק אחרי פרק. היו הפסקות ארוכות בכתיבה ובין הפרקים, כי הייתי עסוק. כל שלב שזה מתקדם ויש פתאום תמיכה זה משהו עצום עבורי. זה הזוי, כי זה החלום הגדול הראשון שלי שאני יכול כבר להרגיש אותו".

את התובנות שלו, אומר ברנזון, הוא שואף להנחיל גם דרך הרצאות בבתי ספר: "אני חושב שבתי ספר זה המקום הראשון והכי חשוב, כי הילדים האלה יעצבו את החברה בעתיד. לכן אשמח מאוד להרצות בבתי ספר, כי דימוי גוף זה נושא לא פחות חשוב משאר הנושאים".

מה לגבי ההמשך?

"שאלה מעולה. אני עוד לא יודע. אני אוהב לעשות המון דברים. אני אוהב שירה, משחק, את תחום החינוך והחינוך הבלתי פורמלי, וכתיבה מן הסתם. אם תהיה לי הזדמנות להוציא עוד ספר בעתיד אני הכי אשמח בעולם, אבל כל דבר בעיתו".