כשמביטים מהצד על הגר פלדמן ועל חבורת הכלבים שמקיפה אותה, ניתן להבחין מיד בחיבור שלה אליהם ובחיבור שלהם אליה. הם בוטחים בה, גם הקשוחים מביניהם, נשמעים לפקודותיה ובעיקר מרעיפים עליה אהבה רבה. היא מצדה מחזירה להם בליטופים ובחום כמו שרק היא יודעת.

פלדמן והכלבה הפרטית שלה. קמה בהנאה כל בוקר לעבודה. צילום: שרון צור

פלדמן, (38) רווקה המתגוררת בעפולה, חיה חיים עמוסים ומתרוצצת ממקום למקום כדי לספק חיים טובים יותר לכלבים ולבעליהם. היא זו שהקימה חוג מיוחד לכלבים לחילוץ ולאיתור נעדרים, חוג שנחשב למבוקש ולנדיר בארץ. ואם כל זה לא מספיק, הבחורה חסרת הפחד הזו עוסקת גם בלכידת נחשים.

"קצב החיים שלי הוא אחר", אומרת פלדמן, שמעידה על עצמה כי תמיד תהיה בתנועה ותחפש אתגרים חדשים, "אנשים ששומעים במה אני עוסקת מרימים גבה, אבל אני מאוד מרוצה מהחיים הלא־משעממים שלי", היא אומרת בחיוך.

אהבת ילדות

כבר מגיל צעיר החליטה פלדמן לבחור בטיפול בכלבים כמקצוע, כשהבינה שלימודים שגרתיים בתיכון הם ממש לא בשבילה. "עזבתי את בית הספר בכיתה י' כי שיעמם לי ממש", היא מספרת, "אבל חשוב לי לציין שלא יצאתי ממנו כדי להתבטל, אלא לטובת לימוד של אילוף כלבים, שלמענו השכמתי בכל יום בחמש לפנות בוקר. הייתי מגיעה מוקדם לכלבייה בצפון, שם למדתי את המקצוע, לא התעצלתי והבנתי שזה מה שארצה לעשות כשאהיה גדולה".

מהר מאוד הבינה שבאזור הצפון היא לא תוכל להתפרנס מאילוף כלבים כמו שצריך ולכן תזדקק לעבודה נוספת. "עבדתי בעבודות אחרות שלא קשורות לאילוף, כשהאילוף כל הזמן היה ברקע", היא מציינת.

בתשע השנים האחרונות היא עוסקת בכל מה שקשור לאילוף כלבים. "רבים חושבים שהחיים של מאלף כלבים הם קלים וורודים - אבל זה ממש לא ככה, אנחנו עובדים מסביב לשעון", היא אומרת. "העבודה לא מסתיימת כשנגמר השיעור, כי יש הדרכות בטלפון, שאלות, העברת מיילים - כלומר, המון עבודה. יש גם שיווק, סיעור מוחות עם קולגות ואנשי מקצוע, וצריך לקחת בחשבון שכל הזמן יש הכשרות וקורסים; אבל כל זה מאפשר לי לקום בהנאה בכל בוקר מחדש לעבודה שלי", היא אומרת בחיוך.

עם כל האהבה שלה לכלבים, פלדמן לא חושבת שכל אחד צריך לאמץ כלב. "יש משפט שאני אומרת - 'כל כלב צריך בית, אבל לא כל בית צריך כלב'. אנשים לוקחים כלבים מהסיבות הלא־נכונות - בעיקר 'כי הילד רצה'. בשלב כלשהו לילד נמאס והם זורקים את הכלב או מחזירים לכלבייה.

צריך להבין שכלב זה לא סֵפר, לא משתמשים ומחזירים אותו. לכלבים יש רגשות, הם לא שוכחים וחווים טראומות. הרבה כלבים שננטשו סובלים מחרדת נטישה קשה, שלא פשוט לצאת ממנה וגם בעזרת טיפול לא ממש יוצאים ממנה עד הסוף", היא מסבירה.

רמת מיומנות גבוהה

לפני כחמש שנים הקימה פלדמן חוג לכלבים לאיתור ולחילוץ נעדרים, יוזמה שהיא גאה בה מאוד. את ההחלטה על הקמת החוג קיבלה לאחר שובה מאנגולה שבאפריקה. מטרת החוג היא שבשעת הצורך יוכלו הכלבים ובעליהם להתנדב ולסייע באיתור ובחילוץ נעדרים במקרי חירום, כמו בהריסות מבנים.

לדברי פלדמן, הכלבים המשתתפים בחוג כזה הם כלבי בית, כלבי הרחה - כלומר, כלבים בעלי חוש ריח מפותח. בעברה לימדה פלדמן כלבים לאתר כסף וחומרי נפץ, והם שימשו למניעת פיגועים בתחבורה ציבורית. כאמור, לאחר שחזרה מאנגולה ובעקבות הידע שצברה החליטה להקים חוג מיוחד.

"הכלבים המשתתפים בחוג חייבים להיות כלבים עם חושים נכונים, שיהיה משהו כמו אוכל או צעצוע שיגָרֶה אותם לאתר נעדרים; כלבים אדישים לא מתאים לכך", היא מבהירה. "חשוב שהכלב לא יהיה תוקפני כלפי אנשים, כשהמטרה הסופית היא להגיע לרמה מבצעית שהם יוכלו לתרום ליחידת חילוץ".

הכלבים ובעליהם נפגשים פעם בשבוע במקומות שונים באתרי הריסות, ביערות ובכלל בשטח פתוח, כשהמשימה לכלב היא לאתר את "הנעדר" שמסתתר. לדבריה, החוג מקנה ביטחון לכלב ולבעליו ואף תורם לחיזוק הקשר ביניהם. "במקרה הזה הכלב הוא המוביל, והבעלים הוא המוּבָל. הבעלים לא יוכל לאתר את הנעדר - ומי שעושה את העבודה זה הכלב, וכך נרקם אמון מקסים בין השניים תוך שיתוף פעולה מיוחד. זה ממש מקרב", היא מדגישה.

"הפעילות המיוחדת בשטח, כשהכלב הוא המוביל של המשימה ומתרוצץ ללא הפסקה עד למציאת הנעדר, היא פריקת אנרגיה לכלב - והוא הרבה יותר רגוע לאחר מכן".

הכלבים ובעליהם נפגשים עם פלדמן מדי שבוע בימי חמישי לכמה שעות, וכעבור תקופה לא ארוכה הכלב לומד את מקצוע האיתור. "הכלבים מגיעים בשלב מסוים לרמה גבוהה מאוד של מיומנות. כדי לאתר אדם ברעידת אדמה או בקריסת מבנה דרושה מיומנות מדרגה ראשונה, ואנחנו רואים פה בחוג כלבים שפשוט מגיעים להישגים יוצאי דופן. זה גם פותר בעיות התנהגות של כלבים", היא אומרת.

לוקחת סיכונים

כאמור, נוסף על עיסוקה בכלבים, פלדמן היא גם לוכדת נחשים וחיות מסוכנות אחרות - ברישיון. משיכתה לבעלי החיים וחוסר הפחד מפניהם התחילו בילדות, כשגרה ביישוב קהילתי ליד ג'נין שסביבו שטחים פתוחים. "לא היה לנו הרבה מה לעשות חוץ מלטייל ולהפוך אבנים, ובגיל עשר כבר ידעתי לזהות את נחשי ישראל", היא נזכרת. "מאוחר יותר חָבַרתי ללוכד נחשים מפורסם, וממנו למדתי הרבה על לכידת נחשים ועל ההתנהגות שלהם".

אחרי שחזרה מאפריקה הבינה שהיא רוצה לעסוק בלכידה ולשם כך דאגה לקבל היתר מסודר כחוק. “ללכידה יש חוקים", היא מסבירה, "לא הורגים - כי מדובר בחיה מוגנת וצריך לשחרר אותה לפי הנחיית פקח באזור, שמוֹרֶה ללוכד היכן לשחרר".

באופן אישי, היא לא מבינה את הלחץ והפאניקה של אנשים מפני נחשים. "יש בארץ מעל 42 זני נחשים - ורק תשעה מהם מסוכנים. השאר דווקא מועילים, כי הם אוכלים ומשמידים דברים שמזיקים לבני אדם, כמו עכברים וחולדות", היא אומרת. "אם לא מפריעים לו, לרוב הנחש ימשיך לדרכו. הוא מכיש כדי להתגונן או כדי לאכול, ולראָיה - יש מעט מאוד הרוגים מנחשים".

עם כל האומץ שלה, היא מודעת היטב לסכנות. "הסיכון הוא בעצם מה שעוזר לשמור על ערנות. אני מכירה את הנחשים היטב. מה שמעניין אותם זה אוכל, התגוננות ורבייה. אני גם יודעת איך להימנע מלהיתקל בהם כשלא צריך. ידע זה כוח - והפחד הזה עוזר לי להישאר בחיים", היא אומרת בחיוך.