צילום: עמית מגל מאז ילדותו היה לאיתן חרמון מכפר בלום חלום אחד - לרוץ. לרוץ הכי מהר והכי רחוק שאפשר, להשתתף ולנצח בכמה שיותר תחרויות ובסופו של דבר - לצלוח ריצת מרתון. מגיל 10 הוא כבר השתתף במרוץ 'אצבע הגליל' מדי שנה בשנה, עד שכעבור שנים ספורות כבש את המקום הראשון - ומאז הוא לא מפסיק לרוץ.

קראו עוד ב-mynet:
גברים, תתנתקו מהמאצ'ואיזם ותתחברו לרגשות



גם הפציעה הקשה שספג במהלך מלחמת לבנון השנייה, שהביאה לקטיעה חלקית של רגלו הימנית, לא עצרה אותו; ובשבוע שעבר הוא רץ שוב במסגרת 'מרוץ הגליל העליון', כשלושה עשורים אחרי שהוכתר כמנצח של אותו מקצה בדיוק.

השבוע, בעודו מדבר על התוכניות שלו לשנים הקרובות, על הריצות שעשה ועל אלה שעוד צפויות לו, עיניו בורקות והוא מלא אופטימיות ושמחת חיים. "לחזור לרוץ בגליל העליון", הוא אומר, "זו סגירת מעגל משמעותית עבורי. אני אמנם מתגורר במרכז, אבל לבי נשאר ללא ספק בכפר בלום. האהבה לריצה והחלום לגמוא מרחקים התחילו פה: כאן התאמנתי לראשונה וכאן זכיתי לראשונה במקום הראשון. כך הגשמתי חלום - וגם ניצחתי את הגורל, שהכין לי כל מיני הפתעות לא נעימות על הדרך - ובסוף השבוע הזה אעמוד על קו הזינוק בחורשת טל כשלצדי בני האמצעי, ארז בן החמש וחצי".

בין מרוץ אחד לאחר מתאמן חרמון בחודשים האחרונים גם לקראת 'מרתון וינה', שיתקיים ימים ספורים לאחר חג הפסח, ב־23 באפריל. "גם מהמרוץ הזה", הוא אומר, "אני חייב לחזור עם התואר 'קטוע־הרגל שרץ הכי מהר', והאמת? אני לא רואה שום סיבה שזה לא יקרה".

החלום נקטע
חרמון (42) נולד וגדל בכפר בלום, וכשסיים תיכון התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת גולני. עם השחרור נרשם ללימודים במכללה האקדמית 'תל חי' וסיים לימודי תואר ראשון בחוג למדעי התזונה. כיום הוא מתגורר בראש העין, נשוי לפאני, גננת במקצועה, ואב לשלושה.

"אהבתי את הקיבוץ - ובכל זאת, בסביבות גיל 30, החלטתי שאני עובר למרכז", הוא משחזר השבוע. "רציתי להתפתח וחשבתי שאוכל להתקדם במרכז בקלות יתרה, אבל ממש ברגע שהתחלתי להתמקם פרצה מלחמת לבנון השנייה. תוך ימים ספורים גוייסתי לשירות מילואים ולא לקח הרבה זמן עד שנכנסנו לעומק לבנון. בשבוע השלישי למלחמה, אחרי שבועות של לחימה שהצלחתי לצלוח ללא פגע, היינו אמורים לצאת להפוגה של 48 שעות. נסענו בשיירה ואחרי זמן קצר הנגמ"ש שלי עלה על מטען. אני ישבתי מקדימה בצד ימין, ולמעשה הייתי הפצוע הקשה ביותר של התקרית הזאת. האחרים נפגעו באורח קל.

"זה היה סיוט - ריח של שרוף, אנדרלמוסיה ובעיקר כאבים בכל הגוף. דווקא את הרגל שנפגעה לא הרגשתי באותם רגעים. כולם יצאו החוצה, התרוצצו, השיבו אש ושאלו 'איפה איתן', איפה איתן'. כשמצאו אותי והוציאו אותי מהנגמ"ש על אלונקה, התברר שהרגל שלי היא זו שספגה את הפגיעה; כף הרגל היתה מרוסקת לגמרי, כאילו נפער בה חור, וגם השוק נפגעה קשה מאוד. כל מה שאני זוכר זה את הפנים הלבנות, החיוורות כסיד, של אלה שטיפלו בי.

"לא היה ספק שזו פציעה חמורה; אלא שאני, למרות הכאב ולמרות החשש, הרמתי אליהם את היד, חייכתי ואמרתי: 'אני עוד ארוץ מרתון'. הם חייכו אלי, בטח גם קצת ריחמו עלי, קיבעו את הרגל והעלו אותי לרכב, שעשה את יתרת הדרך עד הגבול עם ישראל. זה לקח המון זמן - משהו כמו שלוש שעות - שבמהלכן התנהלנו באיטיות. בסופו של דבר מצאתי את עצמי בבית החולים בנהריה, שם התחילה סדרה של ניתוחים וטיפולים, שנמשכה בחודשים שבאו לאחר מכן גם בבית החולים 'תל השומר'".



בשלב ההוא החליטו הרופאים שלא לקטוע את רגלו של חרמון אלא רק לכרות חלק מכף רגלו הימנית. "בעצם נשארתי עם חצי כף רגל", הוא מספר, "הרופאים כרתו את מחציתה ואת האצבעות, כך שנשארתי רק עם העקב ואולי עוד קצת, לא יותר מזה".

"אי אפשר באמצע"
במהלך ההחלמה הותאמה לחרמון נעל מיוחדת ובהדרגה הוא החל ללמוד ללכת מחדש, אך עד מהרה הבין שבנסיבות הקיימות, זה כנראה כל מה שיוכל לעשות - ללכת. אלא שהוא הרי רצה לרוץ. "יכול להיות שאילו התאמצתי עוד קצת וניסיתי את כל האופציות", הוא מוסיף, "אולי הייתי מסתדר - אבל לא יכולתי. הרגשתי שכך אי־אפשר כי בסופו של דבר, לפחות בעיניי, או שיש לך כף רגל - או שאין לך. אי־אפשר באמצע, לא יכולתי לחיות עם האמצע".

בשלהי שנת 2007, כשנה לאחר הפציעה, התייצב חרמון בפני רופאיו וביקש קטיעה חלקית של הרגל, עד מתחת לברך. הרופאים שהבינו ללבו אמרו לו אז: "האומץ להישאר עם מה שיש לך כרגע גדול יותר מהאומץ שתידרש לו במהלך השיקום לאחר הקטיעה'. "זה היה הרגע שבו בעצם קלטתי, שגם הם ידעו שחייתי במצב בלתי אפשרי", הוא מסביר.

"הם הצילו את מה שאפשר היה להציל מכף הרגל אבל כשבאתי אליהם עם הבקשה הקשה הזאת הם לא התווכחו איתי, הם ידעו שקטיעה עדיפה. אני זוכר שאחרי הניתוח, כשהג