צילום: אפי שריר את היום ההוא בחודש מאי 2000 - שהחל בפיצוצים עזים במוצב הבופור, ובו אולצה משפחתה של תרז אבו־מוראד לעזוב את ביתה בדרום לבנון - היא זוכרת היטב ולפרטי פרטים עד היום.

קראו עוד ב-mynet:
צפת: "דריה ארבל יקרה לאבו מאזן כמו בת"



אז היתה כמעט בת 11 והיה ברור לה שמשהו דרמטי קורה. "בשעות אחר הצהריים אבא שלי, ששירת בצד"ל (צבא דרום לבנון), הגיע הביתה לחוץ ונסער", היא נזכרת השבוע, "והסביר שאין זמן ושחייבים לעזוב. אמא שלי ארזה תיק קטן או שניים עם קצת בגדים להחלפה, לא יותר מזה. אני זוכרת שכבר במהלך הנסיעה לכיוון 'הגדר הטובה', אבא הבהיר לנו שהכל הולך להשתנות, שנצטרך להתרגל לאורח חיים חדש, למדינה אחרת, לשפה אחרת, להרגלים אחרים".

לא מזמן חזרה אבו־מוראד להתגורר בקרית שמונה אחרי כשמונה שנות לימודים בירושלים, ולפני כחודשיים מונתה למנהלת הפיתוח האירגוני של העירייה ולמרכזת ועדת המכרזים. מתוקף תפקידה היא אחראית, בין השאר, על גיבוש והרכבת תוכניות עבודה שיתאימו לעובדי העירייה. "מנקודת מבטי", היא אומרת, "קרית שמונה היא הבית ואם אני צריכה לבחור איפה להתפתח, אז הבחירה שלי ברורה".

החיים בצל צד"ל
אבו־מוראד (27) עשתה בשנים האחרונות מסלול די אופייני ודומה לזה שעושים צעירים ישראלים רבים, אבל הסיפור שלה שונה לחלוטין. היא נולדה בעיירה הלבנונית מרג'–עיון לאב שהיה קצין בכיר בצבא דרום לבנון.

"גדלתי בבית שהחיים בו סבבו סביב צד"ל", היא משחזרת השבוע. "כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה אבי היה בכלל בלימודים, אבל אז הוא עזב הכל כדי להיכנס לתפקיד מפקד גזרת ג'זין. אני הייתי ילדה שכבר מגיל קטן מאוד אולצה להתמודד עם מציאות של מלחמה. מעבר לזה, אחי ואני לא יכולנו ללכת לשום מקום כך סתם; לבית הספר היינו הולכים וחוזרים בליווי שני חיילים, כך גם למסיבות יום־הולדת של בני כיתה או חברים, או לכל יציאה אחרת. מעולם לא הרשו לנו להסתובב לבד".

בשנת חייה הראשונה בישראל התגוררה המשפחה בקיבוץ כברי ובנהריה, ובקיץ 2001 כבר השתקעה בקרית שמונה. "היה לי מזל ביחס לילדים אחרים, כי דיברתי וקראתי עברית ברמה מצוינת. בכברי היתה מורה חיילת שעשתה בשבילי מעל ומעבר וסייעה לי בלימוד השפה, ככה שהגעתי לחטיבת הביניים בקרית שמונה כשהשפה כבר לא היוותה מכשול עבורי. עם זאת, התקשיתי בחלק ממקצועות הלימוד האחרים, אבל הוריי הפכו עולמות כדי להשיג לי מורי עזר בכל תחום שבו אמרתי שקשה לי".




בתום לימודיה התיכוניים ב'דנציגר' התנדבה אבו־מוראד לשירות לאומי, וגם אותו עשתה במסגרת בית הספר התיכון שבו למדה. לדבריה, היא רצתה ללכת לשירות צבאי מלא, אבל הצו הראשון שלה הגיע שנים ספורות לאחר הנסיגה מלבנון אך לדבריה לאביה היה קשה עם החלטה כזאת. "אצל אבא שלי זה עוד היה טרי", היא מסבירה, "היה לו קשה לקבל את זה שאני אלבש מדים של צה"ל. לכן, כאקט של כבוד אליו, בחרתי בשירות לאומי".

מאטה את הקצב
בסיומו של השירות הלאומי התקבלה אבו־מוראד ללימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. בד בבד השתלבה בתוכנית 'עתידים' של משרד הפנים, שנועדה לאתר צעירים בולטים מהפריפריה במטרה לשלב אותם במסלול מיוחד, שיכשיר אותם לתפקידים ניהוליים במשרדי הממשלה.

"במסגרת התוכנית", מפרטת אבו־מוראד, "למדתי בחוג למדעי המדינה ואף עשיתי תואר נוסף במדיניות ציבורית. במקביל לאלה נכנסתי למסגרת הכשרה מעשית, שזה סוג של התמחות במשרדי החינוך והפנים בירושלים. במהלך העבודה הזאת הבנתי שהשלטון המקומי מעניין אותי מאוד, ושזה תחום שהייתי שמחה להשתלב בו בעתיד".

בהמשך עבדה אבו־מוראד במסגרת האגודה להתנדבות לשירות לאומי־ערבי ועסקה בהדרכת צעירים ערביים לקראת השירות ואחריו. שנה לאחר מכן, ב־2015, קיבלה פנייה ממרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים ושימשה בו כמנהלת קשרי קהילה ופיתוח פרויקטים, בנוסף להיותה מתנדבת מן השורה במרכז כבר שנים קודם לכן. "עוד לפני שהתחלתי לעבוד במרכז", היא מספרת, "נהגתי להתנדב במסגרתו באופן קבוע, ושמחתי על ההזדמנות לקחת חלק אקטיבי יותר בניהול שלו. זה היה תפקיד מאתגר במיוחד - ובכל זאת חלק ממני רצה לחזור הביתה, לקרית שמונה. אני אוהבת מאוד את ירושלים, אבל רציתי לחזור לצפון".

בספטמבר האחרון התפטרה אבו־מוראד מעבודתה, סיימה את חוזה השכירות בדירה שבה התגוררה וחזרה, כאמור, לבית הוריה בעיר. "בשלב הזה עוד לא היתה לי עבודה", היא נזכרת בחיוך, "לא ידעתי מה מצפה לי. ידעתי שלא קל למצוא עבודה בצפון, ידעתי שמבחינה חברתית לא יהיה לי קל, גם כי המעגלים החברתיים שיצרתי היו בירושלים. ידעתי גם שבפריפריה בילויים כמו תיאטרון וקולנוע הם לא דבר ברור מאליו, כמו בירושלים - ובכל זאת הייתי חייבת לנסות".

כחודש אחרי שחזרה לגליל קיבלה את הצ