צילום: אפי שריר רעב, חסר אונים ועכשיו גם קפוא - כך חי זה כשישה חודשים רונן פרטוק (54) מצפת, שהסתבך כלכלית, שקע בחובות ונאלץ לחיות במכוניתו, החונה בחניון הכניסה לבית המשפט בצפת.

קראו עוד ב-mynet:
צפת: 26 משפחות נאלצות לחיות ב־0 מעלות



עד לפני כחמש שנים היה פרטוק על גג העולם. הוא היה איש עסקים מצליח שהרוויח הרבה מעל הממוצע, חי בבית מטופח ורחב ידיים, נסע לחו"ל כמה פעמים בשנה ויכול היה להרשות לעצמו רמת חיים גבוהה ונוחה. אלא שאז התהפכו היוצרות כאשר פרטוק היה מעורב בתאונת דרכים קשה, שגרמה לו לחבלה חמורה בעמוד השדרה.

"הייתי מאושפז בבית החולים חודשים ארוכים", הוא מספר השבוע, "ואחרי האשפוז הגיעה תקופה ארוכה של שיקום. לאורך כל הזמן הזה סבלתי מכאבי תופת. לא יכולתי לעבוד, לא היה לי ראש לעסקים שלי ולאט־לאט המצב הלך והסתבך. הוצאתי סכומי עתק על תרופות וטיפולים רפואיים שאינם נמצאים בסל הבריאות, ובהדרגה הפלוס הגדול בבנק הפך למינוס, שהלך וגדל עם כל יום שעבר".

כשנה לאחר התאונה איבד פרטוק את כל נכסיו, למעט מכוניתו ומזוודה קטנה של בגדים וחפצים אישיים. עמותת 'אנוש' בצפת התגייסה לעזור לו והעמידה לרשותו דירת חדר צנועה, אלא שתוך כשנה נאלץ לפנות גם אותה. "שכר הדירה עמד על 400 שקל בחודש", הוא מסביר, "ובהתחלה עוד יכולתי לשלם, כי שברתי את כל תכניות החיסכון שלי וגם את קרן הפנסיה, עד שגם זה נגמר. בלי יכולת לשלם את שכר הדירה, נאלצתי לוותר עליה - ומאז אני חי במכונית".

פרטוק מוכר כנכה מבחינת הביטוח הלאומי וזכאי לקצבה בגובה כ־2,500 שקל, אלא שהקִצבה הזעומה הזאת אינה מספיקה להחזר חובותיו, שכר דירה, לכלכלה ולתרופות הרבות שהוא נזקק להן. "אני סובל מכאבי תופת כרוניים", הוא מוסיף, "ולכן צורֵך, לצערי, כמות עצומה של משככי כאבים. מעבר לזה יש לי גם רישיון לקנביס רפואי, אלא שכל זה עולה המון כסף. בחודש אני מוציא כמעט אלף שקל על תרופות, וכאלף נוספים הולכים להחזר של חלק מחובותי, מה שמשאיר אותי עם 600-500 שקל בחודש בשביל קיום - ואני לא יודע איך עושים את זה. בלית ברירה, אני פשוט מוותר על מזון, אבל מקפיד לשתות הרבה כדי לא להתייבש ואוכל רק כשחייב, כדי שאפשר יהיה לקחת את התרופות. מקלחת חמה אני כבר לא זוכר מתי עשיתי. כדי לשמור קצת על צלם אנוש, אני מסתפק במגבונים לחים שיש לי באוטו. שירותים יש בבית המשפט ובתחנת המשטרה הסמוכה. ככה אני חי - מושפל, מדוכא, מיואש ומרוסק".

תושבי צפת מכירים היטב את פרטוק ומבקרים אותו מעת לעת, מביאים תרמוס עם קפה, כריכים וסיר קטן של מרק חם. מאבטחי בית המשפט דואגים אף הם לספק לו שתייה חמה, אלא שהוא כמעט שאינו נוגע באוכל. "אני לא מסוגל להכניס כלום לפה", הוא אומר, "כל הגוף שלי כואב. אני ישן בתת־תנאים ובקור מקפיא, ולא רואה את סופו של הסיוט הזה".

שיקום, כך אומר פרטוק, אינו נראה באופק: "בלי בית ובלי יכולת להתקלח ולהתלבש כמו בן־אדם, מי יקבל אותי בכלל לעבודה? לפני כחודש הרגשתי שאני לא מסוגל עוד ובלעתי כמות עצומה של כדורים. כן, ניסיתי לשים קץ לחיי, כי אין לי תקווה, אבל מישהו מצא אותי מפרפר באוטו והבהיל אותי לבית החולים, שם שכבתי בטיפול נמרץ במשך כמה ימים. שם לפחות היה לי חם, היתה לי מיטה לישון עליה.

"מעולם לא האמנתי שאגיע למצב כזה, אבל אני כאן ואני זקוק לעזרה. אני לא צריך נדבות, אף שאני מעריך מה שאנשים עושים בשבילי. כל מה שאני צריך זה חלק מכספי הפיצויים מהתאונה שעוקלו, כדי שאוכל להתחיל להתארגן. אחרת, בקצב הזה, עד סוף החורף אני פשוט אמות כאן".