צילום: אפי שריר את יום חמישי שעבר בילה יהודה חמו (67) מצפת ליד המחשב האישי שלו. במשך שעות ארוכות שוטט במרחב הווירטואלי של גנזך המדינה, במטרה למצוא ולוּ פיסת מידע שתוביל אותו אל אחיו האבוד, יעקב.

קראו עוד ב-mynet:
צפת: 26 משפחות נאלצות לחיות ב־0 מעלות



בלב הולם ובאצבעות רועדות חיפש עוד ועוד עד שלבסוף, בפעם המי־יודע־כמה, השלים עם העובדה שגם הפעם העלה חרס בחיפושיו. חומרי הארכיון שנחשפו לאחרונה בעניינם של ילדי תימן לא העלו דבר שיסייע לו לפזר את הערפל הסמיך, האופף את פרשת היעלמותו של יעקב הפעוט

"לפני כארבע שנים הלכה אמי לעולמה", מספר השבוע חמו בכאב. "עד שנשמה את נשימתה האחרונה היא לא ידעה שלווה, לא היתה מסוגלת להשלים עם היעלמותו של יעקב. כל חייה היתה שקועה במרה שחורה. אילו היה לה לפחות קבר לבכות עליו, אבל היא נפטרה בלי לראות את בנה, בלי שקיבלה הזדמנות להדליק נר על קברו ובלי לדעת מה עלה בגורלו. ההיעלמות של יעקב היתה השואה הפרטית שלה".

מתנה מבן־גוריון
סיפורה של משפחת חמו מתחיל בראשית שנות ה־50 של המאה שעברה, כשעזבו את אחד הכפרים הנידחים בהרי האטלס במרוקו ועשו את דרכם לארץ ישראל. ההורים, ציפורה ושמעון, שניהם בשנות ה־20 לחייהם, עלו עם שלושת ילדיהם שנולדו במרוקו והתיישבו במושב ספסופה שבמרום הגליל. כשנה לאחר עלייתם נולד הבן הרביעי, מאיר, ושנה לאחר מכן, בנר אחרון של חנוכה, הגיחה אל אוויר העולם שלישיית הבנים נסים, יצחק ויעקב - שלושה תינוקות זהים לחלוטין.

"הייתי עדיין ילד כשהשלישייה נולדה", נזכר יהודה חמו, "אבל אני זוכר בבהירות את התכונה שעטפה את הבית לאחר הלידה יוצאת הדופן. 'השלישייה מהגליל', כמו שכינו אותם, היתה אז אטרקציה בעיתונים, כי לידה טבעית של שלישייה היא דבר נדיר. כולם דיברו על זה, אבל המציאות היתה זוהרת הרבה פחות. גרנו בדירת שני חדרים פצפונת, עם בטון חשוף וללא ריצוף. חשמל לא היה, למעט שעתיים ביום, שבהן הופעל הגנרטור ביישוב. מכונת כביסה לא היתה, מים חמים היו לוקסוס וכך גם חיתולים ומזון לתינוקות. אמי היתה אז בת 27 וכבר אם לשבעה, ואבי היה הולך ברגל בבוץ עד למושב מירון, כדי לחלוב פרות ולהביא מעט חלב לנו ולשלישייה.



"למרות הקשיים ההורים היו מאושרים, המשפחה הייתה מלוכדת וחמה", ממשיך חמו. "אלא שאז המדינה התערבה במהלך חיינו בפעם הראשונה. סיפורה של השלישייה הגיע עד לאוזניו של ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, שהאמין כי ריבוי טבעי של ילדים הוא הבסיס של הרעיון הציוני, ולכן שלח אלינו נציגים ובידם מענק של 100 לירות ישראליות ומכונת כביסה, שהיתה אז בבחינת פלא, בטח בספסופה".

קברים ריקים
חמו ושני אחיו, נסים ויצחק, עובדים כיום כנהגי מוניות. בפינת האוכל בביתו של חמו מפוזרים גזרי עיתונים ישנים ומצהיבים משנות ה־60 וה־70 ובהם ידיעות וכתבות על פרשת ילדי תימן. במשך השנים, הם מספרים השבוע, ניסו בכל דרך להתחקות אחר עקבותיו של יעקב, אך בכל פעם התאכזבו מחדש.

"בשנת 1958, קצת יותר משנה לאחר הולדת השלישייה", משחזר יהודה הבכור את היום שבו החל הסיוט של הוריו, "שוב פקדו את הבית נציגים של המדינה והציעו לקחת את השלישייה לבית הבראה בחיפה, שם יטפל בהם צוות מקצועי ומיומן, מה שיאפשר להורים לנוח ולאסוף כוחות חדשים".

"אמא שלי", מוסיף חמו, "לא ממש התלהבה. היה לה קשה להיפרד מהתינוקות. מצד שני, אלה היו ימים של תמימות ונאיביות, והיא אפילו לא העלתה בדעתה שמישהו יעשה לה תרגיל. היא ואבי האמינו בכל לבם שהמדינה באמת רוצה לעזור להם והיו אסירי תודה שלמישהו אכפת. לכן כעבור כמה ימים הוריי לקחו את השלישיה לבית המרגוע. אמא נשארה ללון אצל אחיותיה בחיפה ובכל בוקר היתה נוסעת לראות את הילדים.

"לימים, כשבגרנו, סיפרה לנו שבכל פעם שהגיעה לבקר מצאה את יעקב מעורסל בידי אחת האחיות, עד שהיה לה קשה לחלץ אותו מזרועותיה כדי לחבק אותו. אבל בסך הכל הילדים היו מטופלים היטב והיא היתה די רגועה. בין לבין היתה באה גם לספסופה, כדי לוודא שהשכנים והחברים מטפלים בנו, הגדולים, כמו שצריך".

כשלושה שבועות לאחר מכן הגיעו לבית המשפחה שליחים שבישרו לציפורה כי יעקב נפטר בלילה הקודם. לדבריהם, הפעוט הקיא ונחנק, וגופתו נמצאת בבית החולים 'רוטשילד'. בני הזוג חסרי האונים, שדיברו בשפה המרוקאית ולא ידעו עברית, קיוו שלא הבינו את שנאמר להם ומיהרו לנסוע לחיפה.

חמו: "במשך יומיים הם הסתובבו ברוטשילד כמו סהרורים, ואז שלחו אותם לרמב"ם. ברמב"ם אמרו להם שאין גופה, שיעקב נקבר וכי יקבלו הודעה על מקום הקבורה. ההורים היו שבורים, ואז נזכרה אמא באחות ההיא, שתמיד החזיקה את יעקב. היא ואבי מיהרו לחזור לבית המרגוע, אלא ששם נאמר להם שהאחות עזבה ולא השאירה אחריה עקבות. אחת העובדות אף הטיחה בהם: 'לכו מ