צילום: נעם ריבקין פנטון יותר משישה עשורים אחרי שנפל באחד הקרבות על פריצת הדרך לטבריה, וזמן קצר לאחר שנשפך אור חדש על הנסיבות המדויקות שבהן נהרג, החליטה יחידת 'אית"ן', היחידה לאיתור נעדרי צה"ל, להגביר את הניסיונות לאתר את מקום קבורתו של לוחם ההגנה, טוראי יוסף מרגלית, שנהרג בקרבות תש"ח במהלך הקרב לכיבוש קרני חיטין.

סליק הנשק הסודי הוקם בתוך בית הילדים
טבריה: בלש משטרה ביצע מעשי סדום בקטינות

על פי המידע שמצוי בידי אנשי היחידה לאיתור נעדרים, הצטרף מרגלית בבוקר ה-6 ביוני 48' לפלוגה של ארגון ההגנה, שיצאה בשעות הצהריים המאוחרות לכבוש את קרני חיטין, ראש ההר על הדרך בין טבריה לצומת גולני, ממזרח לקיבוץ לביא.

ירח פארן, איש היחידה לאיתור נעדרים ותושב קיבוץ האון, שהופקד על חקירת נסיבות מותו של מרגלית במסגרת שירות המילואים שלו, מספר: "מרגלית וחבריו יצאו למעשה לפעולת הכנה לקראת כיבושו של הכפר הערבי לוביה ועזבו את טבריה בשתי משאיות. בנקודה מסוימת בדרך, כך על פי הידוע לנו, ירדו הלוחמים מן המשאיות והחלו לצעוד ברגל לכיוון קרני חיטין, אלא שכאשר התקרבו למקום, נפתחה לעברם אש ומספר לוחמים נפגע. מפקדי הפלוגה, שהבינו שנכנסו לתוך מארב, הורו ללוחמים לסגת באופן מיידי בחזרה אל המשאיות שהמתינו להם".



הכוח אכן ציית לפקודה והלוחמים חזרו אל המשאיות, אך זמן קצר לאחר מכן כשחזרו לטבריה התברר להם כי מרגלית לא חזר עמם. ההנחה הייתה כי לא שמע את פקודת הנסיגה של מפקדי הכוח ולפיכך לא הצליח להציל את עצמו.

מרגלית היה הלוחם היחיד שלא חזר מאותה פעולה. עוד באותו היום, בשעות אחר הצהריים, יצאה לחפש אחריו כיתה של כעשרה לוחמים, אלא שהם לא מצאו דבר וחזרו לטבריה ללא תשובה.

פארן: "למחרת בבוקר יצא כוח נוסף בדרכו לקרני חיטין בניסיון שני לכבוש את ההר. במקביל אליהם, בבקעת ארבל, הלך כוח נוסף ובסופו של הקרב הכפר ננטש כליל מיושביו".

יומיים לאחר מכן, ב-9 ביוני, יצא מטבריה גדוד 'דרור' של חטיבת גולני, הפעם בדרכו לכבוש את הכפר הערבי לוביה הסמוך לחיטין, שהשתייך בשעתו לנפת טבריה והיה הכפר הגדול ביותר בנפה שבו התגוררו כ-2,400 תושבים.

ההתקפה על לוביה נכשלה ולאחר כ-24 שעות לחימה נסוגו הכוחות מהכפר, לא לפני שספגו אבדות כבדות - 21 לוחמים הרוגים. רק כעשרה ימים לאחר מכן, ב-18 ביוני, יום לאחר שהכפר הופגז קשות, נכנעו תושביו ונמלטו מן המקום, מה שאפשר לגדוד אחר להיכנס אל הכפר וממנו לפרוץ את הדרך לטבריה.

נמצאה עדות חדשה
גופותיהם של 21 החיילים שנהרגו בהתקפה הראשונה על לוביה נמצאו לימים באמצעות היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל, אולם גופתו של מרגלית מעולם לא נמצאה.

יוסף מרגלית, בן 31 במותו, נולד באוקטובר 1917 בעיר ביאלסטוק שבפולין. בהיותו בן 22 נרשם כתלמיד במחלקה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים ועל סמך זה ניתנה לו אשרת כניסה לפלשתינה.

בסמוך לכך פרצה מלחמת העולם השנייה ועם פלישת הגרמנים לפולין נאלץ מרגלית הצעיר להימלט על נפשו לוילנה מאימת הנאצים. משם, בדרך לא דרך, הצליח בשנת 1941 להגיע לארץ דרך תורכיה.

במהלך שנותיו הראשונות בפלשתינה עבד כנהג אזרחי בשירות הצבא הבריטי ובתוך כך סייע להגנה ברכישת נשק ותחמושת, והעברתם למקומות מסתור. זמן קצר לאחר מכן התקבל לעבודה כפקיד בבית החולים 'שוויצר' בטבריה ובזכות נחישותו ומרצו הצליח להתקדם ולטפס בסולם הדרגות, עד שמונה לסגן מנהל בית החולים.

עם החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ ופרוץ מלחמת העצמאות ממש בעקבותיה, נמנה מרגלית עם הראשונים שהתייצבו לשורת הלוחמים. הוא התמנה לתפקיד מפקד אזור טבריה, אלא שכוחות הביטחון ראו בתפקידו בבית החולים כחשוב ביותר, ולכן סירבו לגייסו לשירות פעיל.

מרגלית סירב לוותר על הזכות להילחם כתף אל כתף עם חבריו ומדי פעם הצליח להצטרף לפעולות קרב. כך מצא את עצמו בגדוד 13 של גולני, גדוד שהיה מורכב מלוחמים מבוגרים יותר ובהם רופאים, אנשי מנגנון ופקידים, שהופקדו רוב הזמן על שמירת יישובים ערבים שנכבשו, במטרה למנוע את חזרתם של הערבים לבתיהם.

"רק לאחרונה אנחנו מבינים או לפחות מניחים בסבירות גבוהה מהי הסיבה שבגללה לא אותרה גופתו של מרגלית ביחד עם 21 הלוחמים שנמצאו לאורך השנים", אומר פארן. "הבלבול הראשוני נבע מעדויות שגרסו כי מרגלית נפל במהלך הקרב לכיבוש הכפר לוביה ב-9 ביוני, אלא שעדות אחת חשובה ביותר מפיו של אחד המפקדים שאותר על ידנו הפכה את הקערה על פיה. העדות שהגיעה ממש לאחרונה קבעה בוודאות כמעט מלאה שמרגלית נהרג, ככל הנראה, במהלך ההתקפה של ערביי קרני חיטין יומיים קודם לכן בעת שגדוד 13 ניסה לכבוש את קרני חיטין".

במהלך החודשים האחרונים עסק פארן בקריאה יסודית ובחקר של יומנים אישיים שכתבו 'זקני טבריה' וקשורים לפעולות