צילום: דוד רובינגר מה היה אומר המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, לו ידע שאת שיריו וכתביו לומדים, משננים ואפילו אוהבים דווקא סטודנטים שאינם יהודים? מה היה חושב מחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה, לו שמע אותם אומרים "אני מאוהב בשפה העברית ורוצה שתהיה לי הזדמנות ויכולת ללמד ילדים במגזר שלי לדבר עברית נכונה?".

"יא ערבי, אתה מתעסק איתי? אני אחסל אותך"

בשקט בשקט, הרחק ממרכז הארץ ובעומק הפריפריה, צומח דור של סטודנטים, מרביתם אינם יהודים, שמדקלם את שירי הילדים של ביאליק. דור שחושב שעמוס עוז הוא לא פחות מגאון, שקורא בשקיקה את סיפוריו של ש"י עגנון שרבים מהם מתרכזים בהוויה היהודית המסורתית, מתפעלים ממנה ומנתחים אותה לפרטי פרטים.

אז איך קורה שבשעה שהחוגים למדעי הרוח במוסדות האקדמיים ברחבי בארץ קורסים בזה אחר זה דווקא החוג לספרות, אמנות ומוסיקה במכללת צפת מצליח להמריא ולנסוק באופן כזה שדרישות הסף רק עולות וגדלות מדי שנה?



"פשוט מוקסם"
אסלאם ריאן (25) מכאבול לומד בחוג לספרות במכללה זו השנה השלישית. "אני חי במדינה שרוב אזרחיה יהודים, על זה אין ויכוח", הוא אומר, "אבל אני מוצא שיש בספרות הערבית והעברית סוג של מפגש ואולי גם נקודות השקה בין התרבויות. ערבים ויהודים יכולים לחיות ביחד. אנחנו לא כל כך שונים אלה מאלה וכל יום אפשר להביא דוגמאות ליחסי ידידות וכבוד בערים מעורבות או ביישובים סמוכים.

"אני מעדיף להתמקד בדומה ולא לחפש את הקונפליקט. לכן, כבר בבית הספר התיכון התחלתי ללמוד ספרות עברית וקיבלתי רק דוגמיות ממנה, אבל זה כל כך סיקרן אותי וכל כך רציתי לדעת עוד, שהחלטתי לפתח את זה וללכת הלאה. עם הזמן גם הבנתי שזו לא רק הספרות, זו קודם כל השפה העברית. יש בה קסם, התחלתי ללמוד כשבפי עברית רצוצה ושבורה. היום אני מדבר הרבה יותר טוב".

ריאן אכן מנווט את דרכו ברזיה של השפה בצורה מרשימה וממשיך: "אני רוצה לשאול אותך, קראת פעם את עמוס עוז? אי אפשר שלא, נכון? האיש הוא קוסם בלשני, הוא מנהל רומן עם המילים, הוא מתפייט ואני פשוט מוקסם".



בשבועות האחרונים המתח הלאומי בין יהודים וערבים מרקיע שחקים. ריאן שמגדיר עצמו כפלסטיני ובכל זאת מוקסם מספרות עברית מסביר איך הוא מיישב את הניגודים הללו.

"זה מה שלא מבינים", הוא מבהיר. "התשובות למצב הביטחוני נמצאות בסיפורים, הן שם בין השורות. דווקא המצב המתוח הוא זה שדחף אותי להתעמק ולחפש תשובות. ב'טוביה החולב' של שלום עליכם, למשל, מתוארת עיירה יהודית, 'שטעטל', בתוך האימפריה הרוסית. בתוך כל זה דמויות יהודיות טיפוסיות, מנהגים, לבטים וסיטואציות לא פשוטות. משם אני קופץ חזרה למציאות. איך זה היום? אותו הדבר, רק שכיום אני המיעוט שחי ב'שטעטל'. אני 'היהודי' שסובל מאפליה. האם אני שואב מזה נחמה? אולי, מה רע בזה?".

ריאן ממשיך ומתייחס לחוק הלאום שעבר השבוע בממשלה. "שאלת את עצמך למה דווקא עכשיו התחילו שוב פיגועים?", הוא מסביר. "התשובה פשוטה. הערבים רואים שהרחוב הישראלי שובר חזק ימינה והם חוששים ונבהלים. זו הדרך שלהם להגיב. עכשיו עם החוק החדש הזה הסכסוך רק ילך ויעמיק. בשביל מה צריך את זה? מה, אני לא יודע שמהותה של מדינת ישראל היא יהודית? אם יהיה חוק, אני אבין את זה טוב יותר? אני אשלים עם זה?

"לי כערבי אין בעיה עם היהדות. להיפך, אני רוצה ללמוד עוד ועוד עליה. לכן אני לא אומר נואש כי הישראליות עוברת דרך הספרות. אני רוצה לספוג את התרבות הזו לצד התרבות הפלסטינית שלי, ואני מתעקש לבנות גשר מעל הטירוף הזה שמשתולל ברחובות. זאת הדרך שלי וזאת הדרך שאנסה להתוות לילדים במגזר שלי. כשאסיים ללמוד, אני רוצה שהעיניים שלהם ידלקו כשאקריא להם את ביאליק, את לאה גולדברג ואת עגנון, ואפילו לשמוע מה יש להם לומר אחרי שאשלח אותם הביתה עם ספר מופת של עמוס עוז".



"הכל מתחיל בחינוך"
את לילי שמיר, רכזת מסלול הספרות במכללה, הדברים של ריאן אינם מפתיעים. "הספרות העברית שלנו מלמדת ערבים ישראלים הרבה מאוד על עצמם", היא אומרת. "דרכה ודרך הדמויות המתוארות בה הם מבקשים להבין איך ירצו לחנך את הילדים שלהם, איך תראה הקהילה שלהם. במילים אחרות, הסיפורים נותנים לגיטימציה לרגשות ולתחושות שלהם".

שמיר מספרת כי כשראיינה אותם בשלב ההרשמה לחוג הקבלה, אמרו לה הרבה סטודנטים: "המדינה הזו היא גם מדינה שלי. אני צריך ורוצה להכיר את השפה, לדעת לדבר אותה נכון ושוטף, ולהבין את התרבות. אם נבין את היהודים, אולי יהיה לנו יותר קל לחיות זה לצד זה".

לדבריה, "מסקרן אותם גם לדעת ולהבין כיצד מצטייר הערבי בספרות העברית. הם מנתחים את העניין ויורדים לשורשיו, מחפשים תשובות, הסברים, לגיטימציה".
ראשת החוג, ד"ר אסיקה מרקס, מעניקה הסבר משלה לתופעת פריחת החוג שבראשו היא עומדת: