צילום: שרון צור בשנתיים האחרונות הוא כבר הצליח לטפס על הקילימנג'רו, על הר קניה, על האייסלנד פיק הסמוך לאוורסט בנפאל ועל המון בלאן במערב אירופה. לאחרונה יצא לטרק נוסף שלא צלח בהר האקונקגואה בארגנטינה, ההר הגבוה ביותר ביבשת אמריקה המתנשא לגובה של כ-7,000 מטר. אבל הוא מבטיח שיחזור לשם.

שבר שיא על הקצה: 36 מסלולי טיפוס ביום אחד
חשיפה: "אנחנו רוצים שהאסלאם ישלוט כאן"

מה שיותם שועלי (26) הכי רוצה זה לטפס בעקבות החלום או במילים אחרות לטפס את שבע הפסגות הגבוהות בעולם. העובדה שהוא חולה בסוכרת נעורים או שהוא נמצא בשנה הראשונה ללימודי הרפואה שלו לא ממש תעמוד בדרכו. "מדובר בחוויה עוצרת נשימה", הוא אומר. "אז נכון, אני חולה והרופאה שלי ממש לא מתלהבת מהתחביב שלי, אבל החלטתי וברגע שאתה מחליט נשארת רק הדרך".



שועלי נולד בקיבוץ עין השופט וגדל בכפר ורדים. בגיל שש התגלתה אצלו סוכרת נעורים והוא אושפז ב'רמב"ם' בחיפה. לאחר מכן הופנה להמשך טיפול ביחידה לסוכרת נעורים בבית חולים 'זיו' בצפת, שם הוא נמצא במעקב ומטופל באופן קבוע. ההתמודדות באה רק לאחר מכן כי הוא רק רצה להיות ילד רגיל. "עניין המחלה היה תמיד נושא פתוח בבית", מספר שועלי. "אף אחד לא חשש לדבר על זה, מה שהקל עלי את ההתמודדות בשנים הראשונות. אף אחד לא ריחם עלי ולא הביט בי כאילו אני מסכן וזה, כנראה, נטע בי את הביטחון ביכולות שלי. מילדות עסקתי המון בספורט והתרגלתי לעובדה שאני לא יכול, למשל, לצאת לשום טיול בלי שאחד ההורים יצטרף כמלווה".

לאחר שסיים תיכון יצא שועלי לשנת שירות בפנימייה טיפולית באזור השרון, ולאחריה התנדב לשרת בחיל הים וצורף לשייטת. עם השחרור מצה"ל נחשף לראשונה לטיפוס הרים כאשר הצטרף לאביו שנסע לאפריקה כדי לטפס את הקילימנג'רו. שועלי: "ראיתי שאני מאוד אוהב את זה וידעתי שאמשיך לטפס על הרים ככל שאוכל. במקביל יצאתי לטרקים בקזחסטן, בקירגיסטן, בנפאל, בדרום אמריקה, באירופה ובעצם כמעט בכל מקום בעולם".

האינסולין לא קפא
לפני כשנה, כחלק מטרק, יצא שועלי לטפס את האייסלנד פיק שבנפאל הממוקם במרחק של כעשרה ק"מ מהאוורסט. ההר מוגדר כאי של שלג והוא מתנשא לגובה של כ-6,000 מטר. הטיפוס לפסגתו מתבצע בגבהים עצומים ובתנאים של מחסור בחמצן וקור קיצוני.

"כשיוצאים למסע כזה אסור לזלזל בציוד ואסור לחסוך, בטח במקרה שלי", הוא אומר. "בתנאי מזג אוויר שמוכתבים מטיפוס כזה אין חוכמות. האינסולין פשוט קופא ואם אין לך אינסולין אתה פשוט מת. אז אתה צריך להיות יצירתי.

"הייתי צריך להחזיק את האינסולין קרוב לגוף, אפילו בתוך התחתונים או לחלופין מגולגל בתוך שק השינה. במקביל, הדרכתי את החבר'ה שהצטרפו אלי מה לעשות במידה ומשהו יקרה לי. היו שם אנגלי, צרפתי ואירי ויצאנו ביחד לדרך. הכל הלך נהדר וקשה לתאר את המראות שנגלו לעינינו. האינסולין לא קפא והצלחתי להזריק לעצמי כל הזמן. הצרות התחילו לקראת הסוף".

לקראת סוף הטיפוס נחשפו הארבעה לתנאי מזג אוויר קשים במיוחד. הג'יפ שאסף אותם והיה נהוג בידי שני מקומיים הידרדר, התהפך ונתקע בעץ. שני המקומיים הצליחו למלט את עצמם. שועלי וחבריו נותרו לכודים בג'יפ במשך כל אותו לילה, בקור מקפיא עצמות. לקראת בוקר נותר שועלי גם ללא אינסולין וכאשר סוף סוף חולצו הארבעה על ידי מקומיים, בשעות הבוקר, הם הועברו על אלונקות לבית חולים מקומי קטן וכמעט לא מצויד.

שועלי: "הייתי במצב לא מזהיר, בלשון המעטה. בית החולים הזה שאליו העבירו אותנו, היה למעשה בית כפרי שנמצא למרגלות האוורסט והוסב למשהו דמוי בית חולים. כצפוי, האינסולין שקיבלתי שם לא תאם את מה שאני מקבל בדרך כלל ונדרשו כל מיני התאמות על מנת לייצב אותי. אבל זה עבר והחוויה העצומה הזו שווה אפילו את האשפוז והחששות.

"הצוות שטיפל בנו שם היה פשוט נהדר. הם לא שאלו שאלות, לא חיפשו ביטוחים רפואיים, כלום. הם פשוט ראו אנשים שנזקקו לעזרה ויצאו מגדרם כדי לטפל בנו. יצאנו משם בתחושה שאנחנו חייבים לעשות משהו למען בית החולים הזה והצוות".

נאמנים להבטחתם נפגשו הארבעה שוב בספטמבר האחרון באלפים הצרפתיים והודיעו על כוונתם לטפס את ה'מון בלאן' על מנת לגייס תרומות לבית החולים הקטן בנפאל. שועלי: "פתחנו דף פייסבוק שבו סיפרנו את הסיפור שלנו וגם שיתפנו את כולם במחווה שאנו עושים לכבוד בית החולים הזה. צריך להבין, אנשים חולים שם צריכים ללכת ברגל משהו כמו חמישה ימים כדי לקבל טיפול רפואי. חלקם, מטבע הדברים, חולים מדי ופשוט לא מגיעים".

ארבעת המטפסים הצליחו עד עתה לגייס כמה אלפי דולרים לבית החולים, ולדברי שועלי התרומות ממשיכות לזרום.

תחושת פספוס
שועלי לא מסתפק באיסוף תרומות לבית החולים למרגלות האוורסט. כשהוא נשאל מדוע בחר בלימודי רפואה, הוא עונה: "אין לי תשובה חד