צילום: אביהו שפירא כשהנד יאסין (29), תושבת ראש פינה, ילדה לפני כחודשיים את בתה הבכורה, משהו נקרע בתוכה ופחד נורא ממלחמה החל לחלחל לעורקיה. פחד וחרדה לא לחייה שלה או של בן זוגה, אלא לתינוקת הטרייה. פחד שגרם לה להבין ביתר שאת כי משהו חייב להשתנות בחברה הישראלית. משהו חייב לעצור את הגזענות, ההקצנה והאלימות שהפכו, לדבריה, לדרך חיים בישראל של שנת 2014.

תג בלי מחיר: הפארסה הגדולה של הפרקליטות
עצוב: המשפחה ציינה יומולדת 20 לשלי דדון ז"ל
התלמיד למד מהמורה: חזבאללה בעקבות החמאס

יאסין ועוד כ־30 נשים תושבות הגליל הצטרפו לאחרונה לתנועת "נשים עושות שלום", שהוקמה סמוך למבצע "צוק איתן" במטרה להפעיל לחץ על ההנהגה בישראל כדי להגיע להסכם מדיני מהר ככל האפשר. בשבועות האחרונים הן נמצאות בעיצומן של ההכנות לקראת המפגש הראשון ובגיוס עוד ועוד נשים שיסכימו להצטרף ליוזמה.

בתום יומיים של תיאומים קדחתניים נאסף הגרעין הבסיסי של נציגות התנועה, שממהר להגיע לנקודת המפגש בראש פינה בתום יום עבודה. הן חברות גם בחיי היום יום ומקיימות ביניהן קשר אמיץ. המפגש הראשון שלהן אופייני כל כך לנשים: חיבוק, שיחות חולין על הילדים, על העבודה ועל התינוקת הטרייה של יאסין, שנשארה לכמה דקות אצל השכנה כי המטרה של אמה חשובה. תוך דקות הן מתעשתות, מתמלאות תחושת שליחות ורצות לשירותים כדי ללבוש את החולצות הנושאות את לוגו התנועה לקראת הצילומים לכתבה.

במוצאי השבת האחרון הן קיימו את חוג הבית הראשון, שבמהלכו יוקם באופן רשמי התא הצפוני של התנועה החדשה. במפגש היו נשים יהודיות, ערביות, חילוניות, חרדיות, ימניות ושמאלניות, שהתארגנו במטרה להפסיק את מעגלי האלימות, כהגדרתן, החוזרים על עצמם מידי שנה או שנתיים ברצועת עזה ובדרום הארץ.



אין מגוון דעות
"במלחמה האחרונה הרגשתי שעדיף שלא יידעו שאני ערבייה", מספרת יאסין. "הרגשתי מושתקת, ואגב לא מדובר בתופעה שהשפיעה רק על ערבים, אלא גם על מצביעי השמאל. מי שרק העז לומר שהגיע הזמן לשים לזה סוף ושחייבים לדבר, קיבל על הראש כאילו ששלום זו מילה גסה. השיח ששלט כאן בקיץ האחרון הסתכם בביטויים כמו 'צריך להעלים את עזה', 'צריך לגמור אותם פעם אחת ולתמיד' ועוד פנינים כאלה ואחרות. הרגשתי אז ואני מרגישה גם היום, בעיקר עכשיו כשהפכתי לאימא, שזה חייב להיפסק. אנחנו חיים באשליה שזו מדינה דמוקרטית, אבל זו לא. ככה לא מתנהלת דמוקרטיה. נקודה. דמוקרטיה פירושה שיש מקום למגוון של דעות ובישראל זה לא קיים. כאן אין מקום לדעות שלי".

אורה המר (57), חברת קיבוץ כפר הנשיא, נשואה ואם לבן, מזדהה לגמרי עם תחושותיה של יאסין. לכן החליטה לקחת על עצמה יחד עם דריה ארבל מצפת את תיאום וריכוז פעולותיה של תנועת "נשים עושות שלום" בצפון. עבורה, ההצטרפות לתנועה היא לא פחות מצורך קיומי, והיא מתארת תקופה של חוסר אונים, תסכול וייאוש.

המר: "כתושבת הגליל אני מורגלת, לצערי, במצבים של מלחמות ואזעקות. למדתי לחיות בצל זה, אבל משהו במלחמה האחרונה שבר אצלי את הכלים. למרות שהמלחמה לא התחוללה הפעם בחצר שלנו, היה לי רע וכבד. הייתה תחושה של אלימות בכל מקום, השיח סבב סביב אלימות, לא היה מקום לדעות אחרות, אסור היה לרמוז אפילו או לשאול האם המלחמה הזאת צודקת? לכן, הייתה לי תחושה קשה שהפלורליזם שקיים בדמוקרטיה נעלם אצלנו, התמוסס".

המר, כמו רוב תושבי ישראל, הייתה מחוברת לאמצעי התקשורת בזמן המלחמה, ולדבריה שמה לב גם לכך שמקומן של נשים נפקד מאולפני הטלוויזיה ששידרו מסביב לשעון. "זה לא שלא היו נשים", היא אומרת. "היו אימהות ללוחמים שלחמו בעזה וסיפרו על החרדות לשלומם של הבנים, אבל כמעט שלא היו נשים שנקראו לאולפנים כפרשניות. אני יכולה לספור על יד אחת כמה נשים ישבו באולפנים הפתוחים הללו, שהפכו לכל כך גבריים - כאילו שאין נשים משפיעות בישראל היכולות לתת את זווית הראייה שלהן. בתוך כל השיח האלים הזה, הייתה חסרה לי טביעת אצבע נשית כי לא יעזור כלום - לנשים יש את היכולת להסתכל על הדברים מנקודות מבט אחרות, פשרניות יותר, סובלניות יותר".

יתרון בקונפליקטים
ד"ר מיכל שחר, מומחית למגדר ומנהל החינוך, המלמדת במכללה האקדמית תל חי, הצטרפה אף היא להתארגנות הצפונית והיא מחזקת את דבריה של המר: "לא מדובר כאן בתחושות בטן שלנו כנשים, אלא בעובדות הנתמכות במחקרים שנעשו בעולם בעשור האחרון עם התפתחות תחום המגדר. המחקרים הללו מצביעים על כך שמבחינה גנטית וחברתית, לנשים יש מסוגלות טובה הרבה יותר להתמודד עם קונפליקטים. המוח שלהן פשוט יודע לעשות את זה טוב יותר מהמוח הגברי.

"גברים, למשל, עסוקים בהישרדות פוליטית, בתחרותיות ומתמקדים הרבה פחות בדיאלוגים. לנשים, לעומת זאת, יש את היכולות להיות אמפטיות יותר, להכיל מצבים מורכבים, לקרוא ולהבין