צילום: אלבום פרטי "המשפחה מחזיקה אותי על הרגליים, היא נותנת לי את הכוחות להתמודד עם מה שעברתי", אמר יבגני (אבי) מלמוד (33) מעפולה, שהפך בשבוע שעבר לאבא בפעם השנייה, כחודש אחרי שנפצע במבצע 'צוק איתן'.

פשרה: צה"ל ישלם ארנונה על מוצב למג'דל שמס
קריאות לפטר את המתרגל שהתבטא נגד צה"ל
שבר שיא על הקצה: 36 מסלולי טיפוס ביום אחד

מלמוד נקרא להתגייס למבצע כשהוא משאיר מאחור את אשתו יבגניה בהיריון מתקדם, חודש לפני לידה, ועם בנם נתי בן ה־4. באחת התקריות בעזה הוא נפצע באורח בינוני ואושפז בבית החולים סורוקה, כשמשפחתו כלל לא ידעה שהוא נמצא בשטח אש ונתון בסכנה. ביום שישי, כחודש לאחר הפציעה שהוא עדיין מתמודד עם השלכותיה, נולדה בתו מיקה שהכניסה אור חדש לבית אחרי רגעי החושך והתופת שחווה.



"חשבתי שאני מת"
מלמוד, רס"ל במילואים בגדוד 75 השייך לחטיבה סדירה 7 של חיל השריון, נקרא להתגייס בצו 8 עם תחילת מבצע 'צוק איתן'. בביתו החדש במרכז עפולה, שאליו עבר עם משפחתו בדיוק חודש לפני המבצע, הוא מנסה לחזור לחייו הקודמים ולהשתקם. "גויסתי בין הראשונים כשהתחיל כל הבלגן, בתחילת חודש יולי", הוא נזכר, "אמרתי למשפחה שאני נוסע לבסיס בצפון להחליף חיילים סדירים כדי שהם יילכו להילחם, אבל כבר ידעתי שאני הולך לקחת חלק במבצע. שיקרתי למשפחה כי לא רציתי להלחיץ אותם. הם לא ידעו כלום עד שחזרתי הביתה.

"נסענו לצפון להתארגנות ומשם ישר לשטחי הכינוס. 35 ימים הייתי במילואים. אחרי שלקחו לנו את הטלפונים הניידים ביקשתי מחברים שנשארו בחוץ שישלחו לאשתי מדי פעם הודעה שהכול בסדר. היה לי קשה להיפרד מהמשפחה. חשבתי על הבית כל הזמן והיו לי חששות שהשארתי את אשתי בהיריון ואת הילד בבית. כשהייתי באוטובוס בדרך למילואים אשתי שלחה לי תמונה של נתי מחזיק שלט שכתוב עליו 'אבא, אנחנו אוהבים אותך' והתחלתי לבכות. זה היה קשה מאוד".

באחד הערבים, בפעילות מבצעית דרומית־מזרחית לעיר עזה, הוא נפצע בעת שהיה בתצפית בתוך בית. "תפסנו תצפית באחד הבתים הנטושים והייתי במטבח של הבית, כי היה לי אמצעי לראיית לילה ומשם הייתה תצפית טובה", סיפר, "איך שירד החושך התחילו להפגיז אותנו. אף אחד לא יודע איך יצאתי חי. אני זוכר שהיו שלושה פיצוצים. בפיצוץ הראשון עפתי אחורה מההדף בחלון שממנו עשיתי תצפית. היה פיצוץ חזק מאוד. פתאום נהייתה דממה ואז שמעתי רק צפצופים באוזן. ניסיתי לקום ולהבין מה קורה ואז היה עוד פיצוץ. אני זוכר שאחר כך צעקתי לשותף שלי שאנחנו צריכים לחזור לחלון. רצתי לשם וכשהגעתי וניסיתי להרים את הנשק היה הפיצוץ הכי חזק. עפתי לתוך הקיר ומשם אני כבר לא זוכר כלום. איבדתי את ההכרה. לא הבנתי אם אני חי בכלל, חשבתי שאני מת. אני זוכר שחילצו אותי בטנק. כאב לי הגב והראש אבל לא עיכלתי שנפצעתי. יום למחרת כשהכאבים התגברו כבר ביקשתי לראות רופא כי לא יכולתי לעמוד על הרגליים. בסוף פינו אותי לסורוקה, שם הייתי מאושפז ארבעה ימים. יש לי שתי פריצות דיסק, זעזוע מוח ופוסט טראומה".



"הלידה חיזקה אותי"
מלמוד, בעל עסק עצמאי להתקנת מעליות, מצלמות אבטחה ואזעקות, לא שב עדיין לעבודתו ותהליך שיקום ארוך עוד לפניו. לדבריו, מה שמחזיק אותו בהתמודדות עם המטענים הנפשיים והפיזיים הקשים זו המשפחה שהתרחבה בשבוע שעבר ומצליחה לרומם את מצב רוחו אחרי מה שעבר.

"אני כל הזמן נזכר בפיצוצים, בהבזקים ובאותו חלון שממנו עשיתי תצפית ועפתי", סיפר, "בלילות יש לי עדיין מחשבות מה היה קורה אם לא הייתי חוזר, מה היה עם אשתי והילדים. עם מי היא הייתה מגדלת את מיקה הקטנה ואת נתי. ברגע הראשון שראיתי את הילדה הצלחתי לא לחשוב על המלחמה. המשפחה מחזיקה אותי. היא נותנת לי את הכוחות לעשות דברים ולהתמודד עם מה שעברתי.

"הלידה לגמרי חיזקה אותי. חיזק אותי לראות את הילדה. כשאני מסתכל עליה ועל הילד ועל אשתי אני נרגע. בלידה הייתי עם מצלמה ותיעדתי הכול מהרגע הראשון ששקלו אותה. מיד ביקשתי להחזיק אותה. המשפחה שלי היא הנחמה שלי, אין דבר יותר טוב מזה. עם כל הקושי ידעתי ששום דבר לא ימנע ממני להיות בלידה".

מלמוד מאמין שייקח עוד זמן עד שיצליח לחזור לשגרה של עבודה, אבל בינתיים הוא מתפקד כאבא לכל דבר. "אני שוכח מהכול כשאני רואה את הילדים שלי ואת החיוכים שלהם", אמר בסיפוק, "שמחתי בזמן הלידה ולרגע שכחתי מהכול. הייתה שמחה גדולה ואושר. זה עוד הישג מבחינתי, עוד שלב בחיים.

"אני מנסה להתקדם רק בשביל המשפחה. בלעדיהם לא הייתה לי סיבה לחיות, לא הייתה לי סיבה להתמודד ולנסות להתגבר. תמיד כשאני עושה דברים אני חושב למה אני עושה אותם, ואני יודע שאני עושה הכול בשביל המשפחה שאני כל כך אוהב. זה מה שמניע אותי לקום בבוקר ולהתמודד".