רפרודוקציה: אביהו שפירא עד יום ראשון השבוע, 41 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, לא היה ליואל קרני מקיבוץ עמיר שום מושג באיזו יחידה הוא לחם בקרבות ההבקעה העקובים מדם לתוך המובלעת הסורית. השמות היחידים שהוא זוכר הם של חברי צוות הטנק שלו, שנפגע פעמיים בלב שטח סוריה. לא היה לו מושג לאיזה גדוד הייתה שייכת הפלוגה שלו, רק שרבים מלוחמיה נהרגו בקרב הקשה שהתחולל בכפר מזרעת בית ג'אן, בעומק של כ־11 ק"מ בתוך סוריה.

פשרה: צה"ל ישלם ארנונה על מוצב למג'דל שמס
דרוזית שנפצעה בפיגוע במירון תובעת את חמאס

קרני וחבריו לצוות עזבו את הטנק הבוער, התנתקו מהפלוגה המשוסעת שרבים מלוחמיה נהרגו או נפגעו, וחזרו לשטח ישראל בכוחות עצמם אחרי מסע הישרדות רגלי רווי סכנות. עד היום הוא חי בתחושה קשה שהצוות שלו ננטש ברגעיו הקשים.

"כל השנים העניין הזה העיק עליי", מתוודה קרני. "רציתי לדעת מה קרה ללוחמים בפלוגה, שאותם בכלל לא הכרתי, מי הם היו ולאיזה גדוד הם היו שייכים. משום מה לא מצאתי את הכוחות הנפשיים לחקור ולגלות".

השבוע, בעזרת mynet ו-'ידיעות קרית שמונה', הוא שוחח לראשונה עם הקצין שפיקד על הגדוד ועם השליש, אבל תשובות ברורות הוא לא קיבל.



נשארים מאחור
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה יואל קרני, היום בן 67, בחור צעיר שהשתחרר רק שלוש שנים קודם לכן משירות סדיר. הוא היה שריונר ואהב את הטנקים, אבל בגלל פציעה הוא שובץ כסמל מבצעים במחנה גיבור. "הקיבוץ התרוקן מכל הגברים, ולי לא קראו", הוא נזכר. "לקחתי את הציוד האישי ונסעתי לבית השריון בתל אביב. היה שם בלגן גדול. הגיעו לשם הרבה מאוד מילואימניקים שלא היו משובצים, חלקם הגיעו מחו"ל. בסוף קיבצו את כולנו ושלחו אותנו לג'וליס. כבר אז שמענו שחטיבה 188 נשחקה כמעט כליל בקרבות בגולן, ושחטיבה 7 מחזיקה מעמד בקושי. חשנו את הדחיפות וידענו שאנחנו צריכים להגיע לרמת הגולן כמה שיותר מהר".

קרני צוות לגדוד שהוקם מאוסף של לוחמים שלא קראו להם כי הם לא היו משובצים ליחידות אורגניות. מיד לאחר ההצטיידות הם עלו על מובילי טנקים ונסעו צפונה, ואפילו לא הייתה לו הזדמנות להכיר את חבריו החדשים בגדוד. אחרי שהות קצרה במחנה ירדן שבפאתי הרמה להשלמת הצטיידות וניסוי כלים, הם ירדו לעמק ואז עלו חזרה לגולן לכיוון מג'דל שמס.

הכוח שאליו השתייך קרני הצטרף ללחימה רק לאחר שלב הבלימה, אז נהדפו הכוחות הסוריים וקו האש הועתק מזרחה, אל לב שטח סוריה. את הלחימה הם החלו לחוות במהלך ההבקעה לתוך שטח סוריה. בתוך יממה הגדוד הגיע לפאתי הכפר מזרעת בית ג'אן. העניינים החלו להשתבש כאשר החלה ההתקפה על הכפר.

הטנק של קרני נע יחד עם הפלוגה עד שנפגע מפגז. "היה לנו מזל", משחזר קרני. "שרדנו את הפגיעה, אבל היו מערכות בטנק שנפגעו. גם מערכת הקשר שותקה, כך שאיבדנו למעשה את הקשר עם שאר הכוח. הטנקים האחרים התקדמו, ואנחנו נשארנו מאחור.

"ידענו שאזור המסגד בכפר נקבע כשטח כינוס, והחלטנו שנמשיך לשם. מפקד הטנק היה בחור מערד, שגם אותו לא הכרתי. הוא אמר שהוא לא מסוגל להמשיך לתפקד, אז החלפתי אותו. נענו בתוך הרחובות הצרים, כשהטנק בקושי עובר שם. חיפשנו את מקום הכינוס ואז חטפנו פגיעה שנייה, הפעם מטיל נ"ט. קפצנו מיד אל מחוץ לטנק, חילצנו את הנהג, והתרחקנו. זחלנו אל מתחת לבית הרוס, ואז התחמושת בטנק החלה להתפוצץ. בשטח היו חיילים סורים. הפיצוצים מהטנק הרתיעו אותם ובזכות זה הם לא גילו אותנו. שכבנו שם כמו עכברים כמה שעות טובות וחיכינו לחשכה".



סיוטים בלילה
בשלב הזה קרני ושלושת חבריו לטנק חדלו להיות חלק מכוח לוחם והפכו לארבעה חיילים חסרי הגנה, שצריכים לדאוג קודם כול להישרדותם. לא היה להם מושג היכן שאר הטנקים של הפלוגה, היכן נמצאים הכוחות הישראליים והיכן הכוחות הסוריים.

"חיכינו שם לפחות חצי יום בתקווה שמישהו מהגדוד יגיע לחלץ אותנו", מתאר קרני. "הזמן חלף ואף אחד לא בא. בהדרגה חדרה להכרתנו המציאות הקשה: נשארנו לבד. הפכנו מטנקיסטים שמוגנים בתוך כלי רב עוצמה, לסתם ארבעה אנשים שזרוקים בשטח ומנסים לשרוד. אחד מאיתנו התקשה להתמודד עם המצב שאליו נקלענו. הוא היה במורל שפוף לגמרי ולא האמין שנצליח לצאת מהמצב הזה בשלום. השתדלנו להרגיע אותו וגם את עצמנו, ולהתמקד בהיחלצות.

"החלטנו שבמצב הזה האפשרות הטובה ביותר היא להתחיל לצעוד מערבה לכיוון שטח ישראל, ולקוות שלא ניתקל בסורים בדרך, ושגם כוחות ישראליים לא יירו עלינו בטעות. נתקלנו בטנק סורי פגוע וטיפסתי עליו. בפנים היה חייל סורי פצוע, כמעט מת. לקחתי מהטנק כמה רובי קלצ'ניקוב, מחסניות וקופסאות שימורים. זה מה שאכלנו במשך כל הימים האלה.

"אחרי שהיו ברשותנו נשק ומזון צעדנו כל הלילה. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו נמצאים, לא היו לנו מפות ושום כלי עזר לניווט. ידענו רק