צילום: אביהו שפירא ההזמנה שקיבלה הינדיה סולימן, להדליק משואה ביום העצמאות, הפתיעה גם אותה. "די לצחוק עליי, מה זה? מי זה?", היא שאלה, "אני אישה ערבייה מוסלמית מכפר קטן, אף אחד לא יודע מי ומה אני, איך הגעתם אליי?".

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

סולימן, שלדבריה מעולם בכלל לא שמעה על הדלקת המשואות, ביקשה שיסבירו לה שוב במה מדובר, וראש המועצה סלאח סולימן, שהוא גם בן דוד שלה, הסביר שזה כבוד גדול מהממשלה ומהמדינה. "שאלתי על מה אני מקבלת כבוד כזה?", היא מצטנעת, אבל בערב יום העצמאות ה־66 למדינת ישראל היא ניצבה בהר הרצל, לצד 13 נשים מכובדות בעלות הישגים מרשימים כמוה, והדליקה משואה.

את המשואה הדליקה סולימן "לכבוד קידום מעמד האישה במגזר הערבי והאפשרות להתפרנס בכבוד, תוך שמירה על ערכי המסורת והתרבות, ולמען דו קיום בין המגזרים", כפי שהצהירה מעל הבמה. כבוד גדול והרבה גאווה, אלא שהיו כאלה במגזר הערבי שלא אהבו את הרעיון. כל כך לא אהבו שאפילו הדביקו לה את התואר 'בוגדת בפלסטין'.

לשבור את מחסום הפחד
סיפורה של סולימן (60) מהכפר הערבי בועיינה־נוג'ידאת, הסמוך למצפה נטופה, מעורר השראה בקרב נשים בכלל ונשות המגזר הערבי בפרט. היא התחתנה בגיל 16, ילדה ארבעה ילדים (שלושה בנים ובת אחת) והתאלמנה בגיל צעיר, כשהייתה בת 28 בלבד.

"כל חיי לא רכשתי השכלה או מקצוע. בכפר שלי לא היה בית ספר והיינו לומדים בבתים פרטיים, כמה משפחות בבית אחד", היא מספרת, "סיימתי בית ספר בכיתה ח', התאלמנתי בגיל צעיר וגידלתי את הילדים לבד עם קצבה של 1,100 שקל בחודש. זה לא פשוט, בעיקר כשלא הסכמתי לקבל צדקה". לפרנסתה היא פתחה חנות בגדים קטנה שבה מכרה לאנשי הכפר סחורה מג'נין.

כשהילדים גדלו, שירתו בצבא, התחתנו ועזבו את הבית החליטה סולימן לסגור את העסק וחיפשה דרך לעשות למען נשות המגזר. "היה לי הרבה זמן וכוח ורציתי לעזור לנשים בגילי שכמוני לא קיבלו הזדמנות ללמוד ולהתפתח", היא מספרת. היא אספה כמה נשים שהיו יוצרות חפצי אמנות בבית וביחד הן הציעו אותם למכירה.



לאחר שנה וחצי החליטה להקים מיזם בשם 'פנינת העמק' בעזרת ראש המועצה. "נתתי לו שרשרת חרוזים במתנה והוא התלהב, לא האמין שאנחנו עושות את זה לבד בבית. ביוזמתו נפגשנו כמה פעמים עם נציגים ממשרד התיירות, שהגיעו לכאן, התלהבו מאוד, אכלו עוגיות, שתו קפה ולא יצא מזה כלום. לבסוף הם שלחו אלינו את אלה יונגמן שתיתן לנו עזרה מקצועית. אלה היא חברה, אחות ומשפחה שלנו, היא תמכה בנו ומסייעת לנו הרבה. בהתחלה היא אמרה שהיא לא מורה לאמנות ולא יודעת איך לעזור, אבל היה לה רעיון שהפך את המיזם לסיפור הצלחה - לחדש חפצי אמנות מהתרבות שלנו, מהאימהות ומהסבתות שלנו".

ואכן, 'פנינת העמק' הפכה למרכז תיירותי מצליח של עבודות יד ואמנות עממית, המושך מבקרים מכל רחבי הארץ והעולם.

לצד העיסוק בחפצי נוי הפך המרכז למוקד של הפצת רעיון הדו קיום. מדי חודש נפגשות עם נשות הכפר קבוצות מרעננה, עין דור, בית קשת ויבנאל וביחד הן מארגנות טיולים משותפים, משחקים עם הילדים וימי כיף, "כי אני רוצה לשבור את מחסום הפחד, ואם אני אעשה את זה — יהיה שלום. אני מאמינה בזה, כי אנחנו חייבים לחיות ביחד. ואגב, לפני שהקמתי את המרכז לא ידעתי מילה בעברית, ועכשיו אני מדברת עברית שוטפת", צוחקת סולימן, אופטימית חסרת תקנה.

אפילו בגל פעולות השנאה של 'תג מחיר' היא מצליחה לראות את האור: "בית כנסת ומסגד אלה בתים לאלוהים ולא שום דבר אחר. כמה שהסערה גדולה יותר היא תוציא רק דבר טוב, זו האמונה שלי. דרך דברים רעים ייצאו בסוף דברים טובים".

בחזון שלה היא רואה גם מוזיאון בבועיינה שבו אפשר יהיה ללמוד ולחוות את תרבות הכפר מלפני מאה שנה – "איך שתו, איך אכלו, איך התקלחו", היא מסבירה, "ברגע שיהיו כאן עוד מיזמי תיירות, מבקר שיגיע לכאן יהיה בכפר ארבע־חמש שעות ובועיינה תהיה פנינה של תיירות".

"ידעתי שיתנגדו"
הביקורת על סולימן לא איחרה לבוא. יממה אחרי הטקס הוצפו דפי הפייסבוק של כמה מאנשי המגזר הערבי בהכפשות וקללות קשות, ביניהן "את בוגדת בפלסטין".

לדבריה, הביקורת לא מפחידה אותה.

"לאף אחד לא היה אומץ לומר לי בפנים שאני בוגדת, אלה אנשים פחדנים עם ראש חולה שכותבים דברים כאלה. עמדתי מול אלפים ואמרתי שהמשואה היא בשם הנשים ובשם השמירה על המסורת של המגזר. מה זה רע? אני לא בוגדת, לא בפלסטין ולא ביהודים — אני רוצה ששני העמים יחיו יחד במדינה טובה".

הזהות הלאומית של סולימן ברורה לה: "אני אזרחית מדינת ישראל, אבל לא מדינה יהודית. אני מישראל ואני גאה בזה. ידעתי שיהיו כאלה שיתנגדו וייצאו נגדי", היא אומרת, "אבל במרכז שלנו אני עומדת יום־יום מול קבוצות ומדברת על דו קיום. אני מ