צילום: אלבום פרטי רעות זקשבסקי, בת 29 מאלון הגליל ולוקה בתסמונת דאון, חזרה לאחרונה מהמסע של חייה. לפני חודש היא טיפסה על ההר שנמצא אי שם, בצפון הודו הרחוקה והקרה - ולא סתם הר - ההימאליה בכבודו ובעצמו, 3,500 מ' מעל פני הים. אבל היא לא הייתה שם לבד כמובן. יחד איתה צעדה יד ביד אל הפסגה אחותה מורן, סטודנטית למדעי ההתנהגות בת 24, שהחליטה לפני כשנה וחצי להצטרף לפרויקט 'אח שלי גיבור'־ מסע אתגרי לצעירים עם תסמונת דאון ואחיהם־ כדי לאפשר לאחותה הגדולה לחוות את החוויה הכי ישראלית שיש - טיול אחרי צבא.

נעם משחק קט-סל עם פרוטזה וחולם להצליח
היוצר של "חתולנובלה": אני מתעסק בשטויות
מחכים לכם בעמוד של "ידיעות העמק" בפייסבוק

"במהלך החיים אני עושה דברים שהיא לא עושה", סיפרה השבוע מורן, "אני הוצאתי רישיון נהיגה ורעות לא. עשיתי טיול אחרי צבא והיא לא. רעות למדה בבית ספר יסודי רגיל ובתיכון רגיל וגם עשתה צבא, אבל יש חבר'ה אחרים במצב שלה שלא עשו גם את זה. אגיד משפט קשה - זה נכון שהחברה מנסה לשלב אותם והמודעות רק הולכת וגדלה עם הזמן, אבל הם לא באמת מצליחים להשתלב בכל דבר בחיים. אני מגשימה את עצמי באלף ואחד דברים ורעות לא. לכן הפרויקט הזה הוא מתנה אדירה לשתינו".



לתסמונת דאון יש כמה רמות, ורעות נמצאת במצב טוב יחסית לאחרים שלוקים בתסמונת הזו. בזכות העובדה שהיא גדלה בבית, למדה בבתי ספר רגילים וגם עשתה צבא, היא מסוגלת לעשות כמעט הכול אבל לאט יותר, בקצב שלה. בחמש השנים האחרונות היא מתגוררת בדיור מוגן ללוקים בתסמונת דאון בחפציבה.

הפרויקט 'אח שלי גיבור' נולד בעקבות הסיפור של אנוש אסל, שבסוף קיץ 2011 יצא עם אחיו הצעיר חנן, שיש לו תסמונת דאון, לטיול תרמילאים של כשלושה שבועות בנפאל. הטיול זכה לחשיפה רבה ולתגובות רבות, בעיקר בקרב משפחות שלהן בן משפחה עם מוגבלות שכלית. חברו של אנוש, איתמר פלג, יזם של טיולים אתגרים, החליט להרחיב את הרעיון לקבוצה של אחים ברוח הטיול ההוא.

"פעמיים טיילתי במזרח אחרי הצבא ותמיד כשהייתי שם, ובעיקר כשחזרתי לארץ, בער בי איזה חלום רחוק ולא הגיוני לקחת איתי את רעות לטיול בחו"ל", מספרת מורן, "יש דברים שאתה חולם עליהם ויודע שהם יעד רחוק ובלתי אפשרי".

"הפחד הכי גדול שהיה לי עם רעות זה להגיע לרגע שבו אני אומרת לה מה לעשות. רעות היא בחורה דעתנית, פיקחית, חכמה מאוד, עצמאית ואסור להגיד לה מה לעשות. תמיד הייתי על תקן החברה הכי טובה והאחות שלה שמספרת לה הכול. פתאום אני צריכה לתת את הטון ולהגיד לה מה צריך לעשות עכשיו. ידעתי שבקטעים האלה תהיה לי בעיה. ואכן היו פיצוצים, לא הכול היה ורוד. זו הייתה החוויה הכי מטורפת שעברנו שתינו בחיים וזו גם החוויה שחיברה בינינו. הטיול הזה עזר לי לגלות אותה מחדש באור שלא התאפשר לי לראות לפני זה".

רגעי שבירה
אחרי הכנה של שנה וחצי, שיחות ותכנונים, המסע יצא לדרך במהלך חודש אוקטובר. הימים הראשונים בהודו היו ימים של התאקלמות לסביבה. מסע פילים, טיול ג'יפים וארוחת שבת בבית חב"ד בקאסר דווי (kasar devi), כפר קטן המשקיף על נוף פסטורלי מיוחד, עמקים ירוקים והרי ההימלאיה.

ביום הרביעי למסע הם הגיעו לשמורה נאנדה דווי (Nanda Devi) והחלו לטפס. "זה היה טראק מטורף", נזכרת מורן בהתרגשות, "חמישה ימים של מאמץ פיזי. אני ורעות יד ביד מהבוקר עד הלילה. קמים בארבע לפנות בוקר כשעדיין חשוך, הכול רטוב, כשאנחנו נמצאים למעשה בתוך ענן. מתחילים לטפס עם פנסי ראש עד הזריחה. טיפסנו בקצב איטי מאוד מהמצופה עם המון עצירות בדרך. הם קצת התלוננו, אבל אספו כוחות. גם לי היה קשה פיזית, אבל כל הזמן הייתה את התחושה של הביחד ולסחוף את כולם והמוטיבציה הייתה בשמים. זה מה שהפך את זה לאפשרי".

היה לך רגע שנשברת?
"היו נקודות שבר בלילה כשהייתי מפורקת מעייפות ובאותה שנייה רעות נתקעת על איזה עניין שהיה מבחינתה הכי משמעותי בעולם ובעיניי לא. הייתי מתוסכלת. נכנס בי ייאוש ואמרתי לעצמי שאין לי כוח, אבל אלה באמת היו רגעים של חמש דקות ואז אספתי את עצמי ואמרתי לעצמי איך אני מעזה לבכות בכלל. תראי איזה אחות יש לך ומה קיבלת, מה את בוכה? התחושות של הסיפוק והאושר גימדו לבסוף את כל הקושי".

אחרי חמישה ימים הם הגיעו לנקודה הגבוהה של המסע - 3,500 מטר מעל פני הים. זו גם הייתה נקודת השיא במסע. "היו שם סיטואציות תלושות מהמציאות. היו חבר'ה שהניפו ידיים, אחרים צעקו 'עשיתי את זה'. רעות היא פחות מוחצנת. ראו עליה שהיא התרגשה. אני סיימתי את הטראק בבכי".

בכי של התרגשות
בסיום המסע היו מורן ורעות אחיות קרובות הרבה יותר מאי פעם. הסיטואציה שבה הן חוו יחד קשיים, שמחות, צחוקים, ריבים, כעסים, פיוסים והתרגשות עצומה ילוו אותן כל החיים.

"הטיול הזה הביא אותנו למקומות