צילום: אביהו שפירא בימים אלה מציין אברהם סיני (50) מצפת את יום השנה למותו הטראגי של בנו השני, אשר נרצח על ידי ארגון החיזבאללה. אלא שזה לא עוד סיפור על פיגוע חבלני בתוך שטח מדינת ישראל, הסיפור יוצא הדופן הזה התחיל דווקא בכפר קטן בבקעת הלבנון, עבר דרך מרתפי העינויים של החיזבאללה ומתחת ידיו של בכיר הארגון עימאד מורנייה, והסתיים בעיר המקובלים.


קצין צד"ל שמתגייר: "אני לא לבנוני, אני יהודי"
צפת: לוחות זיכרון של ניצולי שואה נעקרו ממקומם
מחכים לכם בעמוד של "ידיעות העמק" בפייסבוק

בשנים האחרונות סיני אמנם נותן הרצאות רבות בפני קבוצות מצומצמות, ולאורך השנים התראיין פעמים אחדות בשם בדוי, מטעמי זהירות, אבל זו הפעם הראשונה שהוא נחשף בשמו המלא ועם תמונתו.

"הסיפור שלי קשה לעיכול, בלשון המעטה", הוא אומר וממולל באצבעותיו את זקנו הארוך, "נולדתי למשפחה מוסלמית מסורתית, ותראי אותי היום, יהודי מאמין וירא שמים".



סיפורו של סיני מתחיל בסמוך לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, לפני כ־33 שנים. הוא ומשפחתו עברו אז להתגורר בדרום לבנון, מחשש לחיי אחיו הגדול ששירת בשעתו בצד"ל. "עם פרוץ המלחמה נוצר קשר עם קצין בצבא הישראלי, שהוא דמות מוכרת בכל בית בישראל, והוא היה אורח קבוע אצלנו בבית. היינו מדווחים לו על כל מה שקורה בבקעה".

"היינו צוברים מידע ומעבירים לאותו קצין. בשנתיים הראשונות זה עוד היה סביר, אבל בשנת 1984, כשהוקם ארגון החיזבאללה, זה הפך להיות נורא". באחד הבקרים, כשהגיעו לביתם הישן כדי להתארגן ליציאה לאדמות, המתינו להם במקום אנשי הארגון, תקפו אותם והרדימו אותם באמצעות זריקות.



בניו של סיני משרתים בצה"ל ובנותיו משרתות במסגרת שירות לאומי. קירות הבית מכוסים בתמונות של רבנים מוכרים, ומזוזות גדולות מעטרות את המשקופים. בתוך הבית פנימה ניכרים היטב גם סממנים של חייו הקודמים: הקפה המר המוגש בכוסיות קטנות, ריח הזעתר החריף ושמן הזית שהוא רוקח בעצמו.

"שעות ספורות אחרי שהתעוררתי התחילה לבעור אש הגיהינום. אז גם הבנתי שאבי ואחיי נמצאים בתאים סמוכים, פשוט שמעתי את זעקות הכאב שלהם, ואז הגיע תורי. מישהו כיסה את עיניי וגרר אותי לאיזה חדר. בהתחלה אלה היו רק שאלות: 'מה לך ולצבא הישראלי?'. אני החלטתי לשתוק ואז קשרו אותי מהידיים אל הקיר והתחילו לגרד את עור הגב בסכין. יחד עם זה הגיעו גם המכות, הבעיטות, האגרופים.

"לא היה לי עסק עם בני אדם אלא עם חיות, אם הייתי מדבר הם בטוח היו הורגים אותי. אבל לי היה קו מחשבה אחר: היה לי ברור שאמות בכל מקרה, והחלטתי שאם למות, לפחות שיהיה בכבוד, שמשפחתי וילדיי לא ישמעו שנשברתי ודיברתי, שלא יקראו לי 'בוגד' לאחר מותי. בתוך התא שלי היה מוטל מזרן מצחין ועליו סמרטוט ששימש כסדין, ומתחתיו מצאתי באחד הימים קוראן. בכל פעם שהיו מחזירים אותי חצי מת, הייתי מחזיק בו ומתפלל, מבקש מהקדוש ברוך הוא שייקח אותי בעצמו, שהסיוט הזה ייפסק".

עקידת יצחק
באחד הבקרים שוב הוצא סיני מתאו, אלא שהפעם הוכנס לתא מטען של מכונית ונלקח למקום מסוים, שם הוסר ממנו כיסוי העיניים. "פתאום מישהו מדבר איתי. הקול היה קולו של החוקר מהבונקר ועכשיו היו לו פנים: עימאד מורנייה בכבודו ובעצמו (שהיה ראש הזרוע הצבאית של חיזבאללה ומספר 2 בארגון, עד אשר חוסל בפיצוץ מכוניתו בדמשק).

"האכזריות הייתה השם השני שלו, הרגליים שלי רעדו, פתאום הבנתי עם מי יש לי עסק, אלא שהפעם קולו הפך נופת צופים. הוא דיבר ברוך, בשקט, בלי לצרוח עליי, וניסה לשכנע אותי לשתף פעולה. אחרי דקות ספורות הבנתי למה הוסר הכיסוי.

"הוא אותת בידו לאחד מאנשיו שהגיע ובידיו חבילה עטופה שהונחה לפניי, אני מביט לתוך השמיכה ישר לתוך עיניו של הבן הקטן שלי, עוד לא בן שנה. עוד לפני שהספקתי להגיב, המחבל שופך על הילד שבכה פח של נפט ומדליק גפרור, ואני צופה בילד שלי עולה בלהבות בצרחות. ממש עקידת יצחק, אלא ששם אלוהים לא אמר למחבל 'אל תשלח ידך אל הנער'. ואני מביט במורנייה בבכי, והוא מכוון אליי רובה, אבל בסופו של דבר הוא לא ירה והוחזרתי לתא שלי".

אחרי שנה בשבי החיזבאללה, משוחררים בני המשפחה לידיו של קרוב משפחה, המתגורר בבעלבק ומתחייב להשגיח עליהם מקרוב. סיני מתקשה להשלים עם אובדן הילד ומוצא נחמה בהתקרבות לדת האיסלאם. "התחלתי להרגיש זר בתוך בני עמי ואז ברחתי שוב, אלא שאז היה בידיי מידע בעל ערך רב לישראלים, שהרי חייתי בלב מעוז החיזבאללה".

"הייתי חייב להגיע לאחי ששירת בצד"ל, כי רק הוא ידע איך ליצור קשר עם הישראלים. רצתי ברגל, בלילה, מהבקעה לדרום לבנון, מרחק של כ-50 ק"מ".

בבית אחיו פגש סיני קצין שלו דיווח בעבר, ולימים הפך הקצין הזה למפעילו, ובין השניים נרקם קשר אמיץ. סיני הגיע לישראל בסוף שנות התשעים ולדבריו, ה