צילום: יורם כהן "עכשיו אני יהודייה. טבלתי במקווה ואני מרגישה אישה אחרת", כך סיפרה השבוע בהתרגשות רינת (שם בדוי) צעירה מהכפר הדרוזי מג'דל שמס שבצפון רמת הגולן, שסיימה לאחרונה את הליך הגיור ובכך הגשימה חלום והפכה מדרוזית ליהודייה.

הקשר של הצעירה, תושבת טבריה, עם עולם הגיור החל לפני כשלוש שנים אולם רק לפני חג הפסח האחרון היא קיבלה את החותמת הרשמית ליהדותה.

קצין צד"ל שמתגייר: "אני לא לבנוני, אני יהודי"
אימאן עונה לטוקבקיסטים: "אני לא בוגדת"
מחכים לכם בעמוד של "ידיעות העמק" בפייסבוק




רינת (40) הגיעה לטבריה לפני למעלה מעשר שנים ממג'דל שמס, כפר הולדתה הידוע ביחסם האמביוולנטי של תושביו למדינת ישראל. "תמיד הרגשתי יהודייה", היא נזכרת, "מאז שאני בת 15 הרגשתי ככה.

"בעבר ניסיתי להתגייר והלכתי עם חברות, אבל זה התפספס מכל מיני סיבות, עד ששכנה שלי ראתה כתבה בעיתון על גיור בטבריה והפנתה אותי. עכשיו, כשסיימתי, ראיתי אותה ואמרת לי שזה בזכותה. אני שלמה עם עצמי וחזקה מאי פעם".

בני משפחתה הדרוזים של רינת לא מודעים לשינוי שעברה, וכבר שנתיים היא לא ביקרה בבית הוריה בכפר, אך היא שומרת על קשר טלפוני ומתכתבת איתם בפייסבוק.

"הייתי שלוש שנים בתהליך גיור. היו לי כל מיני עיכובים, אבל בשנה האחרונה תפסתי את עצמי, התחלתי להתפלל וללמוד והייתי הולכת לבית כנסת. אפילו עם חברות לא דיברתי במשך שבועיים והתרכזתי רק בזה, והנה זה הלך - קיבלתי את האישור, למרות שאני עדיין מחכה לתעודה הרשמית".

כשרינת הגיעה לבית הדין הרבני בפעם האחרונה, היא הגיעה לטבילה במקווה, שהיא למעשה השלב האחרון בתהליך הגיור, שאחריו שואלים אותה אם היא מוכנה לקבל על עצמה עול מצוות או שמא היא מתחרטת.



"כשטבלתי זה היה מאוד מרגש", היא נזכרת, "הרגשתי כמו בחורה אחרת, היה לי יותר ביטחון, חשתי שאני חזקה ויכולה לעמוד על שלי. הכוח הפנימי שלי התגבר.

"אנשים אומרים לי שנהייתי יותר עוצמתית, אני לא עושה חשבון. גם עכשיו יש כאלה שאומרים לי ללכת עם חצאית, ואני עונה להם שזה הלבוש שלי ואי אפשר לקבוע לי איך להתלבש. אני לא אוהבת לשקר, ובלי קשר, אני הולכת צנוע, אז אין כזה דבר שאלך עם גופייה למשל".

מה השתנה בחייך?
"ימי שבת השתנו לגמרי. אני שמה פלטה, מדליקה נרות, הולכת לבית כנסת ועושה קידוש. אני מרגישה שקיבלתי עול מצוות וזה מחייב, אני צריכה לעמוד בזה.

"כשאני הולכת למשפחה המלווה שלי בימי שישי בערב אנחנו הולכים יחד לבית הכנסת ולפעמים גם בבוקר, זאת הרגשה של שלווה. אני שומרת כשרות ומשתדלת לברך על מה שאני אוכלת או שותה. את החגים היהודיים אני מאוד אוהבת, זה כיף. את ליל הסדר עשיתי אצל חברה ונהנינו מאוד".

מה התגובות שאת מקבלת?
"כולם מקבלים אותי יפה. אחרי שהתגיירתי, החברות באו אליי ונישקו אותי. היו כאלה שניסו להדריך אותי 'תעשי כך וכך'. האמת היא שאף פעם הם לא הרגישו שאני ממגזר אחר.

"עכשיו, כשהתגיירתי, זה לא, חלילה, שאני שונאת את מי שלא מהמגזר שלי, אבל אני לא מרגישה שייכת אליהם יותר. יש לי חברה טובה ערבייה שאני מכבדת ואוהבת אותה, ואני לא אנתק איתה קשר כי התגיירתי".

"מי רוצה מלחמה?"
כאמור, בני משפחת המוצא של רינת לא מודעים לשינוי שעברה. "המשפחה שלי לא יודעת. זה עניין שלי ובחירה אישית שלי. אני לא רוצה לפגוע בהם. בפעם האחרונה ביקרתי אותם לפני כשנתיים. לא אכלתי שם כי חששתי לכשרות, לא בגלל שחלילה לא נקי.

"הרגשתי, למשל, שאני לא יכולה להיכנס למסעדה ולאכול. עוד לפני שהתגיירתי הייתי שואלת את המשפחה שלי מאיפה הבשר, כי היה לי חשש. היום אני בטח שואלת ומבררת, ולא אוכלת בכל מקום. גם הצעתי לאימא שלי לקנות בשר בצורה מסודרת מקרית שמונה. זה זול ונקי והיא התחילה לנהוג ככה".

מה את יודעת היום על החיים במג'דל שמס?
"נהיו שם מאוד מודרניים, זה לא מה שהיה פעם. הם נהיו יותר עצמאיים. הבנות הולכות עם גופיות, בזמנו, אני הייתי הראשונה שהלכה עם גופיות ועשתה צבע בשיער ועבדה במסעדה.

"פעם היה אסור לעבוד ככה, ואילו היום שותים, מעשנים נרגילות והולכים במכנסיים. הכול נהיה פרוץ ופתוח. הרבה מהנשים נהיו משכילות, ולכל אחת יש אוטו. האמת, לא אהבתי את זה".

מה עמדתך בנוגע למה שקורה בסוריה?
"ראיתי בפייסבוק שילדים ותינוקות נפגעו. ירו בהם, וכמובן כאב לי על הילדים. ברור שזה כואב, כי אנחנו בני אדם, אבל לא מעבר לזה, אני לא מרגישה שייכות לעם הסורי. אני מודאגת מהתלקחות, כמובן, כי מי רוצה מלחמה?".

מה הלאה?
"אני רוצה להינשא בחתונה יהודית ולהקים משפחה. לפתוח דף חדש בחיים".

הרב שאול דמרי, שעומד בראש מכון הגיור בטבריה בה נפתחה לאחרונה הכיתה ה- 13, ליווה את רינת בכל התהליך. "אני רוצה לציין את