עד לפני 5 וחצי שנים תומר אורן מקיבוץ מירב שבגלבוע חי חיים שגרתיים, עבד וניהל חיי משפחה. אלא שחייו השתנו מן הקצה אל הקצה כאשר בגיל 36 נקרא להתייצב למילואים ולתרום את חלקו במבצע 'צוק איתן'. אחרי אותו מבצע הוא כבר לא חזר אותו בן אדם ואובחן כפוסט טראומטי. בדרך הוא גם סבל מהשמנת יתר ועבר ניתוח לקיצור קיבה, ונוסף על כל זה הוא גם מתמודד עם מחלת הפיברומיאלגיה. אורן, שלא היה ספורטאי ומעולם לא רץ, פנה בשנים האחרונות לתחום הריצה כדרך התמודדות והתאהב, והיום הוא כבר רץ מרתונים שלמים. "כל מרוץ שאני מסיים מבחינתי זה עוד ניצחון על הדרך שעשיתי".

רגע האבחנה

תפקידו של אורן ב'צוק איתן' היה בחמ"ל הקדמי של חטיבת הצנחנים. "הייתי שייך לחטיבה 35 במילואים. בהכשרה שלי אני מש"ק משאבי אנוש. התפקיד שלנו במלחמה זה להיות אחראים על כוח האדם. לבדוק מה עם החיילים כל הזמן. אנחנו צריכים תמיד להיות הגורם המקשר ואם יש הרוגים או פצועים חלילה אנחנו מדווחים על כך. התפקיד נחשב לקטן במלחמה אבל הוא מאוד מהותי וקריטי", הוא מסביר.

אורן. לא מוותר | צילום: אשד אורן

אורן אומנם לא לקח חלק בלחימה עצמה, אבל העובדה שהיה תחת מטר אש בלתי פוסק של נפילות באזור שבו הוצב החמ"ל ואובדן שני חבריו הקרובים באותו מבצע, צביקה קפלן ורמי כחלון זכרונם לברכה, בהפרש של שבוע וחצי, גרמו לכך שהוא כבר לא חזר אותו אורן שהיה.

"לא נלחמתי או ראיתי גופות, אבל חוויתי אירועים שטלטלו אותי. מה שאנשי שדרות חווים באופן שגרתי אני חוויתי במהלך המבצע בפעם הראשונה בעוצמות מטורפות. אין לך שם זמן להיכנס למיגונית. בשנייה הראשונה אתה מרגיש את האדמה רועדת, שנייה אחרי אתה שומע את הבום ואחר כך מגיע הצבע האדום. זה הולך הפוך", הוא משחזר את הרגעים ההם וממשיך, "כשהסתיים 'צוק איתן' וחזרתי הביתה הבנתי מהר מאוד שמשהו לא בסדר אצלי".

אורן לא בזבז זמן ופנה לפסיכולוג, ממנו יצא עם אבחנה ברורה. "הוא אמר לי 'יש לי דבר אחד טוב להגיד ואחד רע'. אמרתי לו 'תתחיל עם הרע'. אז הוא אמר שהוא מאבחן אותי כפוסט טראומטי. אמרתי לו 'מה כבר יכול להיות הדבר הטוב אחרי האבחון הזה?' והוא אמר לי 'שבאת עכשיו ולא בעוד 20 שנה'".

פוסט הטראומה התבטא בכך שאורן לא יכול להיות בסביבת רעשים שגרמו לו לבהלה ולצרחות, הוא נמנע מלצאת מהבית באותה התקופה, נמנע מלראות אנשים ולא הצליח לתפקד. "לא יכולתי לשמוע רעש חזק, אם זה בכי של ילדים או אפילו שלי. גם טריקת דלת היתה יכולה לשבש אותי. גם היום אני לא 100 אחוז, אבל היום אני יודע איך להתמודד עם זה יותר".

צריך להבין שפוסט טראומה היא לא דבר חולף. "לפני שאני נכנס למקום מסוים אני צריך לעשות 'סטופ', להירגע ואז להיכנס. ככה אנחנו לפני כל אירוע ומפגש משפחתי כדי שזה יעבור בשלום. זה לא בעיה שנעלמת. זה חי איתך ואתה פשוט לומד להתנהל עם זה. פוסט טראומה זה מכלול של רגשות שאתה לא הצלחת לעבד אותן. זה ילך איתי עד הסוף והמטרה שלי היא למזער את הנזקים שהיא עושה. את התקפי החרדה שמגיעים משום מקום, את התסכול והזעם". 

שינוי באורח החיים

מהרגע שבו אובחן אצל הפסיכולוג הוא נאלץ לצאת למלחמה האמיתית על חייו. "הבנתי שאני לא יכול להתמודד לבד והתחלתי בטיפולים. במהלך הזמן הזה הרופאים 'ישבו לי על הווריד' שאתחיל גם בפעילות גופנית. עליתי למשקל של 120 קילו ולא הייתי מסוגל לזוז, אבל לא הקשבתי להם". הוא מספר וממשיך, "בשלב מסוים שיתפתי את החברים בקיבוץ במה שעובר עליי. אחד החברים פשוט הכריח אותי לצאת להליכות".

למרות ההליכות שעשו לו טוב לנפש אורן לא ירד במשקל ובמקביל גם חווה בעיות שינה. הוא עבר בדיקות במכון שינה ועם קבלת התוצאות שבישרו כי הוא סובל מדום נשימה בשינה, קיבל שיחת טלפון מהרופא שהתקשר בהיסטריה והבהיר לו שאם לא יעשה שינוי דרסטי באורח חייו, הסוף לא יהיה טוב. "במעבדה הבהירו לי שאם לא ארד בצורה דראסטית במשקל, אני יכול בוקר אחד לא לקום. האופציה היחידה שהיתה לי זה קיצור קיבה".

למרות הסיכונים שכרוכים בכך עקב היותו פוסט טראומטי, אורן בחר לעשות את הניתוח. "עברתי את הניתוח לפני שלוש שנים וירדתי 35 קילו. חודש אחרי הניתוח חבר טוב בשם אורן לב שאל אותי 'מתי מתחילים לרוץ'. אמרתי לו 'אולי הגופה שלי תרוץ איתך'. בפעם האחרונה שרצתי זה היה ביסודי", הוא צוחק, "כל החיים שלי הייתי שמן. זה לא עניין ולא משך אותי. התחמקתי מזה".

לב לא ויתר לו והתחייב בפניו כי למירוץ שהתקיים תשעה חודשים אחר כך, 'מרוץ הלילה של תל אביב' שכלל 10 ק"מ, אורן יגיע. "רצתי 1.5 ק"מ בפעם הראשונה בחיי וראיתי כוכבים. הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת מהמקום וחוזרת, אבל מאז הכל היסטוריה".

אחרי אותו 1.5 ק"מ אורן כבר הספיק לרוץ 10, 12 וגם 23 ק"מ והשתתף במרוצים ובתחרויות שונות כמו 'מירוץ הר-לעמק', תנ"ך-תש"ח ועוד.

איך מבנאדם שסולד מריצה הפכת ל'מכור'?

"הגיע השלב שאתה בוחר אם להמשיך להידרדר או לעשות משהו שעושה לך טוב. ברגע שהסוויץ' הזה קרה, זה כבר הפך לאורח חיים. ריצה מבחינתי הפכה להיות זמן להטענת המצברים, להיות בשקט עם עצמי, לעשות אתחול לכל המערכות. היא עוזרת לי לשדרג את איכות החיים שלי ובזמן הזה הראש קצת פנוי והמחשבות לא נכנסות פנימה".

הריצה החליפה את הפסיכולוג?

"אני עדיין מקבל טיפול תרופתי ויש לי גם קאנביס רפואי, אבל אין טוב יותר מאנדורפינים שהגוף משחרר בעצמו".

לא מתמסכן

בתוך ההתמודדות הלא פשוטה של החיים, התווספה לאתגרים של אורן גם מחלת הפיברומיאלגיה (דאבת שרירים) הגורמת לכאבים בכל הגוף, אך למרות זאת הוא החליט שהוא לא נכנע ולא נותן למחלה לשתק אותו; ממשיך לרוץ, לעבוד ולטפל בעצמו. "התרופה של הפיברו היא ספורט. כשהרופא רשם לי תרופות למחלה הוא רשם לי שהתרופה הכי טובה היא ספורט", הוא אומר בחיוך.

בימים אלו אורן מתכונן לקראת ריצת 10 ק"מ במרתון טבריה ה־43 שיתקיים ב־3 בינואר אותו מארגנת חברת מרתון ישראל. מרתון Winner טבריה הבינלאומי מציין השנה 43 שנה לקיומו והוא נחשב למרתון הוותיק בישראל, כאשר מקצה המרתון יתקיים במסגרת אליפות ישראל של איגוד האתלטיקה. המרתון, הידוע בעולם כ־Sea of Galilee Marathon, יסמן את תחילתה של עונת המרתונים הבינלאומיים. השנה יש שלושה מקצים במרתון טבריה: מרתון מלא של 42.2 ק"מ, מקצה חצי מרתון לאורך 21.1 ק"מ ומקצה 10 ק"מ. המרתון צפוי לארח כ־7,000 רצים ורצות. זו השנה הרביעית שחברת מרתון ישראל מפיקה אותו לצד עיריית טבריה.

את המרתון הזה הוא מסמן כסגירת מעגל. "כילד גדלתי במושב הזורעים הסמוך לטבריה וזו ההשתתפות הראשונה שלי במרתון המיתולוגי הזה, אז בשבילי זה סוג של סגירת מעגל. יכולתי לבחור להתמסכן ולהישאר מתחת לפוך כמו שהייתי בהתחלה, אבל בחרתי בחיים. חבר טוב שלי אמר לי 'זה הכל אתה. אם תחליט שאתה רוצה, אתה תצליח. אף אחד אחר לא יכול לעזור לך בלי שתגיד אני רוצה'".