כבר עשר שנים ששלום עמר מבית שאן (46), גמלאי שב"ס ואב לארבעה ילדים, מתמודד עם מחלת הסוכרת. במוקדם או במאוחר המחלה פוגעת בתפקודי הכליה, כך שהחולה נזקק לטיפולי דיאליזה. לאחר שכליה אחת הפסיקה לתפקד אצלו והכליה השנייה החלה ל'קרטע', התבשר עמר לפני שנה וחצי כי עליו להתחיל להשתעבד למכשיר הדיאליזה ולהתייצב לטיפולים שלוש פעמים בשבוע למשך ארבע שעות.

שלום ושגית עמר. עכשיו אפשר לחייך (צילומים: שרון צור)

הדרך היחידה להיחלץ מהסיטואציה הקשה הזו היא באמצעות השתלת כליה - וכאן אשתו שגית נכנסה לתמונה. שגית, שלא יכלה לראות את הסבל המתמשך של בעלה, הציעה מיד את אחת הכליות שלה ולמזלם של השניים נמצאה התאמה. "אני איתה 25 שנה ועכשיו גם חלק ממנה אצלי בגוף", הוא אומר השבוע בהתרגשות גדולה אחרי שהיא הצילה למעשה את חייו.

טיפולים קשים

עמר לא עובד כבר משנת 2015. ברגע שלקה במחלת הסוכרת נאלץ לפרוש לגמלאות מטעמי בריאות. בנובמבר לפני שנה וחצי קיבל כאמור עמר את הבשורה המטלטלת על טיפולי הדיאליזה שעליו לעבור. "הנפרולוגית שלי בבית חולים העמק הבהירה לי שאין מנוס, הכליה כבר כמעט לא מתפקדת וצריך להתחיל טיפולי דיאליזה", הוא משחזר, "קיבלתי את הבשורה הזו מאוד קשה והיו לי ימים לא קלים. עברו לי בראש אינספור משחשבות שהיה לי קשה להכיל. לקראת ינואר התחלתי את הטיפולים שהיו לא פשוטים בכלל. את רוב הזמן שם הייתי מעביר כשאני מאזין לשיעורי תורה. זה עזר לי מאוד לאמונה ולמצבי הרוח. בהתחלה היו לי הרבה מאוד פחדים, אבל אני בנאדם שמאמין בקדוש ברוך הוא וידעתי שמה שהוא רוצה - זה מה שיהיה".

טיפולי הדיאליזה היו קשים מנשוא. "יש הרבה תופעות לוואי", הוא משתף, "אחרי הטיפול אתה עייף, גמור, שבור ושפוך. החיים הם לא חיים. אתה חוזר מטיפול סחוט ונח כל היום. עד שאתה מתאושש אתה צריך לחזור לעוד טיפול וחוזר חלילה. כאחד שעבד בשירות בתי הסוהר אני יכול להגיד שזה כמו להיכנס לבית סוהר; עד שאתה לא נכנס מאחורי סורג ובריח אתה לא יודע איך זה לשבת בפנים", הוא נותן דוגמה לבית סוהר הפרטי שחווה. עם זאת הוא דואג לשבח את הצוות שטיפל בו במכון הדיאליזה נפרומור שבעפולה: "זה היה 'בית סוהר' טוב. קיבלתי יחס נהדר וטיפול מסור מהצוות שם".

חולי כליות, כידוע, צריכים לחכות בדרך כלל שנים לתורם המיוחל שיציל את חייהם. לעתים זה לא קורה בכלל, לעתים - מאוחר מדי. למזלו של עמר הוא לא נאלץ להעביר את הטיפולים בשעות של תהיות מהלא נודע, זאת מפני שאשתו מיד הודיעה כי הכליה שלה היא זו שתציל את חיי בעלה. "היא אמרה לי 'אני אתרום לך את הכליה שלי והכל יהיה בסדר'", הוא נזכר, "אני לא הסכמתי בהתחלה והיה לי המון התלבטויות לגבי המהלך הזה. פחדתי לקחת ממנה את הכליה. חשבתי מה יקרה אם חס וחלילה במהלך השנים היא תצטרך אותה? היו לי המון מחשבות בנושא".

רק לאחר התייעצות ארוכה עם רופאים ורבנים החליט ללכת על זה ולקבל את הכליה של אשתו. "הם הסבירו לי שגם מבחינת ההלכה זה מבורך לתרום כליה ושאין בעיה לחיות עם כליה אחת, אז הלכנו על זה עד הסוף".

אחרי שנתן את הסכמתו למהלך, החלו השניים לעבור תהליך ארוך של אינספור בדיקות. כתשעה חודשים בערך אחרי שהחל בטיפולים התברר שהם מתאימים ונשארו כמה בדיקות אחרונות. "הידיעה שהיא מתאימה ויכולה לתרום היה רגע מאוד מרגש שלווה בהרבה דמעות", הוא מודה.

חזרה לחיים

שנה מתחילת הטיפולים הגיע הרגע המיוחל לו חיכו עמר ומשפחתו, ובתחילת ינואר האחרון התבשרו כי הגיע הרגע לבצע את ההשתלה. "חזרתי מטיפול בשעה 7 בערב והלכתי לישון. אשתי קיבלה באותו היום את הבשורה שיש לנו תור לניתוח, אבל היא לא אמרה כלום. היא ידעה שאם היא תגיד לי את זה בערב אני לא אצליח להירדם כל הלילה מההתרגשות", הוא משחזר את אותם רגעים, "למחרת היא התקשרה אליי מהעבודה ואמרה שהתקשרו מבית חולים 'בלינסון' ואמרו שיש תאריך להשתלה. חשבתי שמדובר על עוד כמה חודשים קדימה, אבל פתאום היא אמרה לי 'אנחנו מתאשפזים במוצ"ש הקרוב וביום ראשון מנתחים'. לא האמנתי בהתחלה, הלכתי הצדה והתחלתי לבכות".

עמר אומר כי היה לו חשוב לקבל את ברכת הרב דוד אבוחצירא לפני הניתוח. "הגעתי אליו ועוד לפני שאמרתי לו במה מדובר הוא אמר לי 'רואים עליך, השתלת כליה. יהיה קשה אבל הכל בסדר", הוא אומר בהתרגשות ומוסיף, "לא יכולתי לבלוע את הרוק כששמעתי אותו. יצאתי החוצה ופשוט חייכתי ובכיתי".

באותו מוצ"ש של חודש ינואר התאשפז הזוג עמר במטרה להתכונן להשתלה. הניתוח עבר בשלום, אך הכליה על פי הבדיקות לא הגיבה. "הניתוח התבצע ביום ראשון ולקראת יום שלישי הרופאים הבחינו שהכליה עדיין 'רדומה', לכן הוחלט לקחת ממני ביופסיה. בדרך ללקיחת הביופסיה הרופא הטיל וטו ואמר 'אני רוצה להכניס אותך עוד פעם לחדר ניתוח לבדוק את הכליה שוב באופן אישי'. בניתוח הראשון לא חששתי אבל פה כבר היתה לי מועקה בלב. נזכרתי במה שהרב אמר לי שיהיה קשה אבל בסדר והבנתי למה הוא התכוון".

מה היו המחשבות באותו רגע?

"שהכל יתנפץ לנו. היה פחד שכל מה שאשתי עשתה בשבילי ילך לשווא והגוף ידחה את הכליה. לא הייתי מסוגל לחיות עם המחשבה הזו".

למרבה המזל, חששותיו של עמר התבדו ואחרי הניתוח השני התברר כי הכליה 'יושבת' בסדר וזה רק עניין של זמן עד שתתחיל 'להתעורר'. "אני חייב לציין לטובה את הצוות והרופאים ב'בלינסון'", אומר עמר, "הם סבלניים ולא נלחצים אם יש תקלות בדרך. הרופאים החליטו להכניס אותי לטיפול דיאליזה כדי להוריד את רמת הקריאטינין במטרה 'להחיות' את הכליה ולעורר אותה".

הטיפול הצליח ובדיקות הדם למחרת הראו כי רמת הקריאטינין של עמר בכליה החלה לרדת, ואחרי 17 יום של אשפוז בבית חולים 'בלינסון' הוא השתחרר לביתו. "אני ארבעה חודשים אחרי ההשתלה", הוא מציין, "אני עדיין כמובן במעקבים, אבל החיים מאז חזרו להיות נורמליים. אני לא תלוי במכונה, העייפות עברה. חזרתי לחיים הודות לאשתי ולבורא עולם".

אתה מרגיש שאתה חייב לה?

"אני חייב לה מאז שהכרתי אותה והיום אני חייב לה יותר. זה לא רק הכליה, היא עשתה בשבילי הרבה דברים מעבר. כאלה שאני אפילו לא יודע. אמרתי לה מרוב הפתעות אני בסוף אקבל התקף לב ולזה לא יהיה לך פתרון".

בני הזוג עמר. החיים חזרו להיות נורמליים

בלב שלם

אשתו של עמר, שגית (41), מבהירה כי מהרגע הראשון לא חשבה פעמיים וידעה כי היא זאת שתציל את חיי בעלה. "מהיום הראשון שהוא התחיל דיאליזות אמרתי שלא ידאג ושאני אתרום לו כליה. הוא התנגד ואמר 'מה פתאום, את אמא לילדים ואת צריכה לגדל אותם'. אבל התעקשתי ואמרתי לו 'אני הולכת להציל אותך'", היא משתפת ומוסיפה כי לא חששה מההליך, "ברגע שמדובר בהצלת חיים לא חשבתי פעמיים והלכתי על זה עד הסוף בלב שלם. במשך שנה כמעט עשיתי בדיקות לא קלות ושיחות עם פסיכיאטר, פסיכולוג ועובד סוציאלי אבל בסוף הצלחנו להשיג את המטרה. רציתי להציל את האבא של הילדים שלי ולשים סוף את הייסורים שלו".

מה עבר לך בראש אחרי הניתוח הראשון כשהתברר כי הכליה 'רדומה'?

"היו חששות גדולים שהכליה לא נקלטה, אבל אני אדם מאמין. התפללתי ובירכתי את שלום שהכל יהיה בסדר וברוך השם זה מה שקרה. אני אשה מאוד מאמינה. נתתי לו את הכליה מכל הלב ובאהבה גדולה, אז אמרתי שאין שום סיבה שהכליה לא תיקלט".

על התחושה שאיבר מגופה נמצא בגופו של בעלה אמרה: "בתורה כתוב שהקדוש ברוך הוא לקח צלע מהאדם וברא את האישה אז עכשיו אנחנו ממש מחוברים למרות שתמיד היינו אחד עבור השני. עכשיו הוא לא יוכל לברוח ממני", היא צוחקת וממשיכה לספר, "הוא ממש סבל. הוא עבר ייסורים. כשהייתי רואה אותו אחרי דיאליזות, הלב שלי היה נקרע. הוא היה כמו שלד, בלי תיאבון ובלי שמחת חיים. אחרי שהוא עבר את ההשתלה הוא חזר לחיים".

לכל אלה שחוששים לתרום כליה, יש לה מסר אחד: "אם אתם רוצים להציל חיי אדם אז לכו ותעשו את זה בלב שלם בלי חשש. אני בלב שלם יחד עם האמונה שלי הלכתי לתרום את הכליה שלי. להציל חיי אדם זה משהו שלא קורה כל יום. ההרגשה היא שנתתי לבעלי את החיים במתנה, כאילו אני שליחה של אלוהים. הייתי רוצה שגם אחרים יחוו את זה".

גם לעמר חשוב להעביר מסר ברור: "מי שיכול לתרום כליה ולא משנה מאיזה גזע, דת או מין - שיתרום. לא משנה אם אתה ערבי, נוצרי, מוסלמי או בדואי. זה מציל חיי אדם ומשפחות שלמות. התרומה הזו גורמת לנסים ונפלאות. אם אלוהים נתן לנו שתי כליות ואפשר לחיות עם אחת - תתרום. הקדוש ברוך הוא ייתן לך הרבה יותר אחר כך".

מה החלומות שלך לעתיד?

"פשוט לחיות וליהנות עם המשפחה. הם סבלו הרבה בגללי והיו סביבי כל כך הרבה, את המעט שאני יכול לתת להם אני אתן".