בינואר 2012, בשעה 9 וחצי בבוקר, אירע רצח שזעזע את המדינה כולה ואת העיר נצרת עילית במיוחד. במהלך שוד בסניף הדואר המקומי נרצח דוד מושיאשוילי ז"ל, תושב העיר, לאחר שנורה בשני כדורים בראשו כשניסה לסייע לפקידה למנוע מהשודד רעול הפנים לבצע את זממו. ביום שישי שעבר ציינה משפחתו שבע שנים להירצחו, חודשים ספורים לפני שמלאו לו 49, כשאשתו וששת ילדיו נותרו עדיין עם השאלה הפתוחה מי אחראי למעשה הנפשע.

ליאת גוצ'ו עם אביה דוד ז"ל (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

"עד היום לא מסרו לנו יותר מדי מידע. מה שאני יודעת זה מה שכולם יודעים", מספרת ליאת גוצ'ו (30) מעפולה, בתו של מושיאשוילי ז"ל, "בכל הזמן הזה מעולם לא הרגשנו רצון מהמשטרה לשתף אותנו או לתת לנו הרגשה שאנחנו חלק. בכל פעם שאנחנו מנסים לקבל מידע, התשובה היא 'כרגע אין התקדמות. נעדכן אתכם כשיהיה משהו'. עד היום לא חידשו לנו כלום. בכל פעם שאמא שלי מתקשרת לברר אומרים לה 'אני כבר לא מטפל בתיק הזה. הוא עבר למישהו אחר' וכן הלאה".

איבדת את האמון במשטרה?

"כן, אני כועסת. מגיע לנו לדעת. כבר שמענו על מקרים שאת אומרת בחיים לא ימצאו את הרוצח ובסוף מוצאים גם אחרי שנים. ופה היו כל כך הרבה עדים ומצלמות, אז איך הוא נעלם בצורה כזו? אנחנו רוצים את סגירת המעגל הזו. מגיע לנו לדעת מה קרה. איך אחרי שבע שנים עם כל הטכנולוגיה שיש היום אין אפילו קצה חוט?! נכון, הוא היה רעול פנים, אבל יש מצלמות, יש תיאור גוף, יש עדים".

במהלך השנים כשהיית הולכת לדואר או סתם ברחוב יצא לך לחשוב על האנשים שעברו מולך שאולי זה הרוצח?

"כן, ללא ספק. כל בנאדם שבוהה בך את אומרת 'למה הוא מסתכל עליי?' זה יכול להיות כל בנאדם שעובר מולי".

איך חיים ככה?

"שאלה טובה. זה מרסק ומאוד קשה להמשיך הלאה. אחרי השבעה שהיינו מוקפים באנשים אמרנו 'מה עושים עכשיו? איך חיים בלי אבא?' אבא שלי היה מרכז החיים שלנו, עמוד התווך, ראש המשפחה. התחלנו לחיות בהישרדות כי אין מי שיכוון ואין על מי להישען".

"פשוט קרסתי"

באותו יום ארור היא היתה בדרכה מעפולה לנצרת עילית באוטובוס. היא ירדה בתחנה של הקניון במטרה למשוך כסף ואחר כך תכננה להמשיך לבית הוריה בנצרת עילית. "בכיוון המנהרה ראיתי מסוקים וחשבתי לעצמי מעניין מה קרה. כשהגעתי לבנק ראיתי את אחות של אבא שלי שהיתה היסטרית. אמרתי לה 'תעצרי רגע, תגידי מה קרה?' ואז היא ענתה לי 'היה שוד בדואר וירו באבא'. לא עיכלתי מה היא אומרת ואז בעלי התקשר וסיפרתי לו. רק אז הבנתי מה אני אומרת לו ופשוט קרסתי", משחזרת גוצ'ו.

מיד אחר כך היא רצה לבית חולים, מבלי שאימתה בכלל את המידע שקיבלה או דיברה עם מישהו מבני המשפחה. "הרגשתי שקרה משהו. כל הדרך במונית בכיתי כמו מטורפת ואף אחד לא ענה לי. לבסוף התקשרתי למד"א שאישרו לי שאבא על ניידת טיפול נמרץ בדרך לבית החולים", היא מספרת.

ליד אזור מתחם 'הביג פאשן' ראתה את הניידת עם אביה חולפת על פניהם. "אמרתי לנהג 'סע מהר, זה אבא שלי בפנים'".

כשהגיעה לבית חולים אמה והמשפחה כבר חיכו שם. "פשוט ישבנו על הרצפה ובכינו. כשיצאנו רגע החוצה הבנתי מאחי שהוא היה שם בזירה עם אבא. הוא עוד הספיק להחזיק לו את היד ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר. שאלתי אותו איפה ירו באבא, היתה שתיקה ואז הוא אמר לי 'בראש'".

דוד מושיאשוילי ז"ל. היה דמות מוכרת בעיר (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

דקות אחדות אחר כך מושיאשוילי ז"ל כבר נפטר מפצעיו. "שמענו צרחות. רצנו לשם וראיתי את אמא שלי ודודה שלי שוכבת עליו והכל מסביב דם והצוות הרפואי עמד בהלם ופשוט הסתכל עלינו. חיבקתי אותו והסתכלתי על השעון שהיה בקיר שהראה 10:40. לא ראיתי כלום. מה ששמעתי מסביב זה רק את המחוגים של השעון והצרחות מסביב. זו תמונה שלא תצא לי מהראש לעולם".

על דבר אחד היא מצטערת שלא עשתה באותו יום. "כשהייתי בדרך לנצרת עילית התכוונתי להתקשר לאבא", היא מספרת בתחושת החמצה, "יכולתי עוד לשמוע את הקול שלו. יום לפני כשהתראינו חיבקתי אותו ואמרתי לו שניפגש מחר. פרידה טבעית, רגילה. את לא חושבת שזה יהיה החיבוק האחרון והפרידה האחרונה. מאז הבנתי ששום דבר לא מובן מאליו ושכל חיבוק לאדם אהוב יכול להיות החיבוק האחרון וזה מפחיד אותי", היא אומרת בדמעות.

חיים עם הכאב

היה קשה להושיב את גוצ'ו להיזכר ביום ההוא ולספר את הסיפור שעד כה נמנעה מלדבר עליו בתקשורת. במהלך הראיון שכלל הרבה דמעות היא מספרת על חיים לא פשוטים אחרי מות האב, שקרה חמישה חודשים בלבד אחרי שנישאה לבעלה כשהיתה רק בת 23.

"הכאב הוא עצום. אני לא יכולה להגיד שהחיים ממשיכים", היא אומרת בעצב, "למדנו לחיות עם הכאב. אומרים שהזמן מרפא את הכאב, אבל שקרן מי שהמציא את המשפט הזה כי הוא לא מרפא, הוא רק מלמד אותך איך לחיות עם הכאב. זה תהליך שעברנו ועדיין עוברים כמשפחה וכבודדים, אבל החסר הזה תמיד קיים. את חיה איתו יום יום. הולכת לישון וקמה עם המחשבות האלה. ובכל פעם שיש שמחה במשפחה זה רק מחדד את הכאב. למרות כל הכעס בחרנו בחיים כי יש בשביל מה לחיות, וגם בשבילו כי הוא לא היה רוצה שאנחנו ניפול ונישאב לתהום. אני עד היום לא מסוגלת לבכות ליד אמא שלי, אני שומרת את הדמעות לעצמי בשביל לתמוך בה. אני יודעת שאבא שלי מסתכל עלינו וגאה במה שהוא רואה. עצוב שהוא לא חלק מזה. הוא מפספס את הנכדים, מפספס הרבה".

באותו יום הגיע אביה לדואר כדי לקחת את קצבת הנכות שלו. "הוא לא הלך יום לפני כי נולדה לו נכדה מאחותי", מספרת גוצ'ו, "מרגע אחד עברנו משמחה עצומה לאבל גדול. כשהשודד הגיע כולם ברחו. אבא שלי ראה שהוא מכוון נשק לעבר הפקידה, הוא ניסה לעזור לה וחטף שני כדורים בראש".

יש כעס על אבא שלך שהתערב ולא ברח כמו כולם?

"לא. כולנו ידענו מי זה אבא. הוא תמיד היה בנאדם של נתינה ואהב לעזור לכולם והתערב כדי לעזור. הדרך שבה הוא פעל מייצגת את מי שהוא היה. אבא שלי היה גיבור ומת כגיבור".

כעס גדול

גוצ'ו כאמור כועסת. היא כועסת על מי שרצח את אבא שלה, כועסת על המשטרה שלא מצאה עדיין קצה חוט בפרשה וכועסת על המדינה. "חוץ מ'מרכז אלה' שבכל שנה עורכים טקס לזכר הנרצחים ומדליקים נר לזכרם, אין שום אזכור. ברמה הארצית אין שום יום שמציין את זה ואנחנו לא פחות שכולים מאף אחד. אנחנו אנשים שחיינו חיים רגילים ונורמטיביים ויום אחד בנאדם קם בבוקר, הלך לדואר ומת", היא אומרת בזעם, "דווקא למשפחות כמונו מגיעה את התמיכה הכי גדולה. אמא שלי נשארה לבד עם שישה ילדים ועד היום לא חזרה לעצמה, היא לא אותו בנאדם. איפה התמיכה? אף אחד לא דפק לנו בדלת ושאל אם אנחנו צריכים עזרה".

סניף הדואר בו אירע הרצח. השודד היה רעול פנים | צילום: שרון צור

גם על העיר שבו התגורר אביה היא לא חוסכת ביקורת. "אבא שלי עלה לארץ ישר לנצרת עילית. זו עיר שהוא מאוד אהב, הוא מאוד העריך אותה, גדל בה וגידל בה את הילדים שלו. הוא היה דמות מוכרת בעיר. אלפים הגיעו להלוויה שלו ולאזכרות".

מה את מקווה שיקרה?

"שיום יבוא והמשטרה תדפוק לנו בדלת ותגיד מצאנו אותו".

ומה היית אומרת לו?

"הייתי רוצה לראות אותו. שיסתכל לי בעיניים. לי ולמשפחה שלי. לראות מי זה הבנאדם שלקח את החיים של אבא שלי ושל משפחה שלמה".

אם יבוא יום וימצאו אותו, זו תהיה סגירת מעגל מבחינתכם?

"זה בוער בנו מאוד וזה ייתן לנו שקט לדעת מי זה. חוסר הוודאות זה מה שאוכל אותנו. אנחנו לא יודעים אפילו אם הוא חי ואיפה. אני רוצה שהבנאדם הזה יקבל את העונש שמגיע לו, עונש הכי חמור שיש. זה לא פייר שהוא חי ואבא שלי מת".

מהמשטרה נמסר בתגובה: "מדובר באירוע טרגי שבו אזרח שנכנס לסניף דואר לקבלת שירותים, קיפח את חייו לאחר שניסה למנוע משודד לבצע שוד במטרה להגן על האנשים. מיד עם קבלת האירוע משטרת ישראל פתחה בסריקות נרחבות לאיתור החשוד בסיוע מסוק בנוסף בוצעו פעולות חקירה רבות להבאת החשוד במעשה לדין ובמסגרת החקירה בתאריכים שונים נעצרו עד כה 5 חשודים שעלה לגביהם חשד כי היו מעורבים במעשה אך לבסוף שוחררו. היות ותיק החקירה עדיין מתנהל מטבע הדברים שלא נוכל לפרט אודותיו, אולם נציין כי נמשיך לחקור את המקרה ביסודיות ולבצע את כל פעולות החקירה הנדרשות בכדי להגיע לחקר האמת".