ניצולת השואה אסתר דמרי (81), מלווה מזה כ-12 שנה משלחות לפולין במטרה להטמיע את מה שדור השואה עבר גם לדורות הבאים. היא נולדה בעיר צ'חנוביץ' שבפולין יחד עם עוד שלושה אחים. היא מספרת כי נולדה לאב מחסנאי תבואות ולאמא עקרת בית. משפחה די עמידה עם בית פרטי.

אסתר דמרי בבית במרחביה (צילום: שרון צור)

"בעיקר זכור לי מהבית שאמא הייתה שמה את הפמוטים על שולחן שישי, מכסה את החלות, שמה על הראש מטפחת ומחכה שאבא עם האחים יחזרו מבית הכנסת כדי להתחיל את ארוחת יום שישי", משחזרת דמרי את ילדותה השגרתית כילדה בת שלוש.

השינוי היא אומרת הגיע קצת אחר-כך ב-1939 אז התחילו לסגור ליהודים את מקומות העבודה והתחילו לחלק אותם לגטאות. "שמו את כל היהודים בצד אחד. דיברו איתנו מהגדר וסימנו את הבתים של היהודים עם מגן דוד צהוב. כשיצאנו החוצה היינו צריכים לענוד את הטלאי הצהוב והגרמנים היו מחלקים לנו אוכל בשעה מסויימת. ביצה קשה, כמה פרוסות לחם ומרק ואמא תמיד הייתה אומרת שצריך לשמור חצי למחר. הכל התנהל בפחד. כשהיינו הולכים לקחת אוכל אמא שלי הייתה מחזיקה לי את היד כל כך חזק שעד היום אני מרגישה את האחיזה שלה וככה אני גם מחזיקה את היד לנכדים שלי".

בהמשך הגלו את אביה לסיביר. עד היום היא לא יודעת בדיוק מה עלה בגורלו חוץ מהשמועות שאומרות כי הוא שרד את המלחמה, ניסה לחפש את משפחתו ואיפשהו בדרך נעלמו עקבותיו. דמרי נשארה עם אמה ושלושת אחיה והבינו כי עליהם לברוח לכפרים בתקווה שירחמו ויעזרו להם: "התחלנו לקבור מתחת לבית את כל הרכוש שהיה לנו בתקווה שיום אחד נחזור לקחת את זה".

אחיה הגדול בן ה-17 סירב לברוח עם המשפחה והחליט להצטרף לפרטיזנים. "ברגע שהוא יצא מהבית עוד לפני שהספקנו לברוח ידענו שאין לנו אח. ברגע שהוא התקרב לגדר הנאצים הרגו אותו ואת שתי חבריו", היא אומרת בכאב.

עוד באותו לילה משפחתה של דמרי הזדחלו מתחת לגדר הגטו לאחר שחפרו באדמה פתח יציאה. "הלכנו 30 קילומטר לכפר הראשון שראינו. אמא התחילה לדפוק על הדלתות בבקשה לעזרה והגענו למשפחה קטנה של זוג הורים וילדה קטנה. הם היו אנשים נפלאים ועד היום אני בקשר עם הבת שלהם. אמא שילמה להם קצת כסף והם הסתירו אותנו שנתיים וחצי באסם שלהם, בדיר החזירים וסיפקו לנו אוכל. עד היום אני מגיעה עם כל המשלחות לכפר הזה ולאסם הזה".

בשנת 1944 הגרמנים החלו לחפש את היהודים גם בכפרים המקומיים. איכר המשפחה החליט להחביא את דמרי ומשפחתה בשדה השיבולים שלו. "הוא אמר לנו לפה אני כבר לא אבוא כדי שלא יגלו אותכם. לא היה לנו אוכל שם ואכלנו תפוחי אדמה חיים. אמא החליטה ללכת לאחד הבתים בשביל לבקש כיכר לחם. האחים לא הסכימו שאמא תלך לבדה והציעו ללכת במקומה. אבל אמא אמרה 'אני אישה זקנה ולא יעשו לי כלום'. לבסוף אמא והאח היותר גדול בן ה-15 הלכו יחד ואני נשארתי בשדה יחד עם אחי בן ה-12".

עם אמה. לא שוכחת את האחיזה שלה (רפרודוקציה: צילום שרון צור)

אחרי רבע שעה היא מספרת כבר שמעו צעקות של אמם. "'תרחמו עלינו אל תהרגו אותנו. רק רציתי כיכר לחם לילדים שלי', שמעתי את אמא צועקת. הבנו שמשהו מתרחש ואחרי שתי דקות שמעתי יריות. לא הבנתי מה קורה כי בחיים לא שמעתי יריות לפני כן. אבל אח שלי אמר 'זהו אין לנו אמא ואין לנו אח'. לא נפרדתי מאמא ולא מאחי". היא אומרת בדמעות ומוסיפה: "נשארנו לבד אני ואריה בשדה. אחרי יומיים שמענו צעקות 'אסתר, אריה'. האיכר ששמע שהרגו את אמא חזר לקחת אותנו אליו".

דמרי ואחיה עלו לארץ ב-1946 כשהייתה בת 8.5 ומאז היא מתגוררת בקיבוץ מרחביה. התחתנה עם בן קיבוץ שנפטר לפני 7 שנים והיא אם ל-4 ילדים וסבתא ל-11 נכדים. תמיד הייתה פעילה במגוון עבודות והתנדבויות ועיסוקה העיקרי ב-20 שנה האחרונות היה כרכזת תרבות. היום בנוסף למשלחות לפולין היא עובדת ב'קומונה' במרחביה.

"אני יושבת עם הנערים באסם בו שרדתי ובמקומות בהם היינו ומספרת להם את הסיפור שלי כדי להעביר את המורשת הזו הלאה. בכדי שאף אחד לא יקום ויגיד שלא הייתה שואה. אסור לשכוח ולא לסלוח", מסבירה דמרי מדוע חשוב לה להתנדב במשלחות ומוסיפה: "כל משלחת יש התרגשות חדשה. אני נוסעת לשם כי שם השארתי את אמא והאחים. זה המקום שגדלתי בו בין דיר החזירים לחבילות הקש. אחרי שהילדים רואים איפה גדלתי הכל נהיה להם מוחשי יותר".