"חשוב לי מאוד להחזיר לילדים את מה שאני קיבלתי", אומר יובל קרימר (21) מנצרת עילית, צעיר שהחלים מסרטן וחזר בשבוע שעבר יחד עם קבוצת מתנדבים תורמים לבית החולים רמב"ם בחיפה כדי לחלק מתנות לילדים החולים. קרימר, שעד לא מזמן היה אחד המטופלים במקום, ריגש מאוד את הצוות והנוכחים כשהגיע לתת תקווה לילדים שאפשר להחלים ולחזור לחיות חיים רגילים.

"הגעתי לבית החולים לאחר ששמעתי שאלכס גדלקין מארגן קבוצה שתבוא עם מתנות לשמח את הילדים החולים במחלקה. הודעתי להם שאני מצטרף ולא משנה אם יש מקום, והם קיבלו אותי בשמחה. ההתרגשות שלי היתה גדולה מאוד. פגשתי את הצוות הרפואי שטיפל בי ששמח והתרגש מאוד לראות אותי, פגשתי שם ילדים שהכרתי וילדים חדשים שחולים במחלה", הוא מספר.

יובל קרימר. "אני משתדל לחיות את היום" | צילום: שרון צור

קרימר היה מאושפז ברמב"ם כשנה ושלושה חודשים לאחר שחלה בסרטן בלוטות הלימפה. כששהה במקום לא היה ברור אם הוא יצליח אי פעם לחזור לחיים נורמליים. עבורו, לחזור למקום כאדם בריא, זה סגירת מעגל. "כשאני שכבתי בבית החולים במחלקה הזו הייתי במצב לא טוב, ממש במצב קשה וזו היתה תקופה של חגים גם יהודיים וגם חגים של דתות אחרות. אני זוכר שהיו מגיעים אליי עם המון מתנות כדי לשמח אותי וזה עשה לי טוב עד כמה שהיה אפשר באותה התקופה".

בשורה קשה

המחלה התגלתה אצלו בגיל 17. "הרגשתי שיש לי גולה בצוואר", הוא מתאר, "השתעלתי הרבה והקאתי דם, בחיים לא חשבתי שזה מה שיגלו לי, תמיד הייתי אדם פעיל, רץ, עושה פעילות גופנית ובריא".

החברים שלו האיצו בו ללכת להיבדק. "שלחו אותי לכל מיני בדיקות ברמב"ם ויום אחד הגענו ההורים שלי, אחותי ואני, ואז קיבלנו את הבשורה", הוא משחזר.

המשפחה הקרובה התקשתה לקבל את הבשורה. "ההורים ואחותי קיבלו את זה קשה מאוד; אני באותו רגע קיבלתי את זה בהומור, הייתי אופטימי, אולי בעצם הדחקתי. בכל פעם שדיברו על זה ברחתי, היה לי קשה מאוד לראות את ההורים שלי בוכים, חשבתי בלב שיהיה טוב", הוא משתף.

בנצרת עילית ערכו התרמה למענו, כשאחד המארגנים היה אלכס גדלקין. השניים נמצאים בקשר קרוב עד היום. "אלכס הוא זה שנתן לי את הצ'ק של התרומה, הוא עזר לי בכל כך הרבה דברים, גם אחרי ההחלמה, הוא אדם שאני מעריך מאוד", מציין קרימר.

גדלקין מצדו לא חוסך שבחים: "יובל הוא בחור צעיר ומקסים והוא מרגש אותי מאוד. סגירת המעגל שלו בשבוע שעבר ריגשה את כל מי שמכיר את הסיפור והיה נוכח בסיטואציה. הוא בחור שמעריך מאוד מה נעשה עבורו וחשוב לו לשמש דוגמה ולתת תקווה לילדים החולים שהוא היה בדיוק במצבם", מציין גדלקין.

חבריו של יובל עשו עבורו קרחת בזמן המחלה, והיו לצדו כל הזמן הזה. הוא מצדו לא זכר מה היה ומה נעשה עבורו. "הייתי במצב קשה מאוד, לא הבנתי מה קורה ולא זכרתי דברים. לא ידעתי מה קורה סביבי, רק לאחר מכן התרגשתי מאוד לדעת מה עשו עבורי", הוא מספר.

החיים במתנה

לאחר שהחלים פרסם קרימר פוסט מרגש על החיים שניתנו לו במתנה והודה לחבריו. "בעוד חודש וקצת תמלא שנה לבשורה הכי קשה ששמעתי בחיים שלי: 'אתה חולה בסרטן'", כתב, "חלקכם אולי יגיד, איזה מסכן, או יעקם פרצוף, אבל אני אמרתי לעצמי באותו יום שאני אולי מסכן אבל שיותר מהכל אני נלחם בכל הכוח על החיים שלי. התמודדתי עם המחלה הארורה הזו כחצי שנה, שלא היתה פשוטה בכלל והיתה מלווה בהמון קשיים, בכי, עצב, ייאוש ויותר מדי תרופות. אבל את התקופה הזו לא עברתי לבד. במשך כל התקופה היו לצדי בכל רגע המשפחה שלי והחברים, שגם מזמן הפכו למשפחה - בין אם זה לעשות 'גלח' כדי שלא ארגיש לבד, לבוא איתי לטיפולים, לבוא אליי לאשפוז ברמב"ם. הם התעניינו כל יום, דאגו ובסופו של דבר הפיקו לכבודי מסיבת הפתעה בלתי נשכחת.

"בלי כל התמיכה הזו מכל עבר לא הייתי מגיע למקום שבו אני היום. למקום שבו אני אומר בגאווה: גם אני ניצחתי את המחלה", כתב בפוסט המרגש, "אני יותר חזק מהמחלה הזו וקיבלתי את החיים במתנה מחדש. והיום אחרי כמעט שנה אני יכול לצעוק בגאווה שאני בריא. הבריאות זה הדבר הכי חשוב בחיים ואל תשכחו: אף פעם אל תוותרו".

קרימר. "לא לוותר" | צילום: שרון צור

תמיכה חשובה

כעת, לאחר שהחלים, הוא מנסה לעשות ככל יכולתו כדי לתת תקווה לילדים חולים. "אני מבקר במחלקות שונות ומדבר עם ילדים, נפגש איתם ומספר להם את הסיפור האישי שלי שיבינו שיש תקווה ושאני חי ועובד ומנהל חיי שגרה. אני יודע שזה נותן להם הרבה, כשאתה חולה כל דבר כזה חשוב. לא גייסו אותי בגלל המחלה ורציתי מאוד לעשות שירות לאומי במקומות שבהם אוכל לספר את סיפור ההחלמה שלי ולעזור, ואני שמח לעשות זאת בכל הזדמנות. פעם כשהייתי חולה הייתי בורח מזה, היום אני מדבר על זה בפתיחות רבה".

לדבריו, אחד הדברים הכי חשובים במחלה הזו, זה התמיכה מהסביבה. "זה נותן לך עידוד וכוח יותר מכל דבר אחר, בגלל זה אני עושה עכשיו את מה שאני עושה ומעודד אנשים אחרים שחולים במחלה", הוא מסביר, "אני נותן להם את הכוחות שנתנו לי כשאני התמודדתי ולא ידעתי מה הולך להיות ואיך הכל ייגמר, זה נותן לי בעצמי כוח כשאני מגיע לחזק אחרים. איבדנו לא מעט חברים בדרך שלא הצליחו לשרוד את המחלה ונפטרו. את כולם אני זוכר ומכאן החשיבות של הדבר - להיות שם עבור אחרים זה חשוב כפליים".

לדברי קרוביו של קרימר, המחלה ביגרה אותו מאוד והוא מסתכל על החיים במשקפיים אחרות לגמרי; הוא יותר בוגר, יודע בדיוק מה הוא רוצה ולאן הוא שואף ויותר מכל מבין שהחיים הם לא דבר מובן מאליו, אלא יכולים להשתנות בן רגע. כיום הוא מנהל חיים שגרתיים, עובד ומתכנן גם ללמוד. "כרגע אני בריא והכל מאחוריי. אני נמצא במעקבים קבועים ויש עדיין סימפטומים של הטיפולים שעברתי, אבל בסך הכל אני בסדר. אני משתדל לחיות את היום ולנצל כל רגע שאני בריא. אני עושה מה שאני אוהב ונהנה מהחיים. אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, אני חי את היום", הוא מסכם.