החודש נפל דבר בנצרת עילית: מפעל 'תעשיות רכב', אחד ממקומות התעסוקה שהיו הכי מזוהים עם העיר, מפעל מצליח שהעסיק בשיאו מאות עובדים מכל האזור, נעל את שעריו. מאז שנפתח בשנת 1966, עשר שנים אחרי שהוקמה נצרת עילית, הוא היווה עוגן כלכלי לעיר. סגירתו, 53 שנים אחרי שנפתח, מסמלת סוף תקופה בעיר וגם את סופה של תעשיית ייצור הרכב בארץ.

הכניסה היום למפעל (צילום: שרון צור)

עתידו של המפעל לא היה ברור כבר הרבה שנים, אך גסיסתו החלה למעשה כשחלק גדול מהמפעל נמכר לחברת 'מליסרון', שהסבה את השטח למתחם קניות ובילוי הנקרא 'עופר סנטר'. המפעל הלך וצמצם את פעילותו בשנים האחרונות עד שלבסוף הוחלט לסגור אותו. חברת 'מליסרון' רכשה את יתר שטח המפעל ובכוונתה כעת להשקיע כ־300 מיליון שקל במטרה להרחיב את מתחם 'עופר סנטר'. "זה היה מפעל מפואר. כואב הלב שהוא נסגר", אמר השבוע יו"ר ועד העובדים לשעבר.

6,000 כלי רכב בשנה

מפעל תעשיות רכב או בכינויו המוכר 'דודג'', על שם סוג המשאיות הראשונות שיוצרו בו, הוקם בשנת 1966 על שטח של כ־8,000 מ"ר בבעלות משותפת של חברת 'קרייזלר' האמריקאית וחברת 'מכשירי תנועה' הישראלית וזאת כדי לספק מקור פרנסה לעיר העולים החדשה, שהתפתחה בקצב מהיר. בשנה הראשונה שלו עבדו בו כ־100 עובדים. תחילה ייצר מכוניות רק לצה"ל אך כמה חודשים אחרי שהוקם, בתחילת שנת 1967, כבר הורכבו בו כ־150 משאיות וקומנדקרים מסוג 'דודג''. יצוין כי בארבעת החודשים הראשונים לפעילותו ייצר המפעל בין 10 ל־12 משאיות וטנדרים ביום.

ההתפתחות של המפעל היתה מהירה, וכבר בשנה הראשונה לפעילותו נוספו לו מחלקות נוספות כמו מחלקה מיוחדת למרכבים ומחלקת צביעה עם אגפים לטיפול מוקדם במתכת ותא צביעה ענק מהסוג החדיש ביותר בעולם.

בסוף מרץ 1967 מסר המפעל לשימוש צה"ל את כלי הרכב מסוג 'קומנדקר' הראשונים שייצר. אלה היו מכוניות בעלות הנעה קדמית. בשבועון 'המחנה' באותם ימים דווח כי ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הרמטכ"ל יצחק רבין ואלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר ביקרו בפעל וחזו בהשלמת הקומנדקר הראשון שנועד צה"ל.

בתחילת 1968 קיבל המפעל זינוק משמעותי בפעילותו כשנחתם הסכם עם חברת 'פורד' לפיו המפעל יהיה זה שירכיב את רכב הנוסעים 'פורד אסקורט'. הסכם זה הוביל לעלייה משמעותית במספר העובדים, שכן עוד בטרם החלה ההרכבה במפעל כבר הוזמנו 200 רכבים.

ב־10 באוקטובר 1971 חגג המפעל חמש שנים להיווסדו, כשמכונית ה'אסקורט' ה־15 אלף שהורכבה בו יצאה ממנו לאחר טקס חגיגי. באותו היום המפעל היה פתוח לילדי העובדים ונשותיהם שסיירו בו וצפו בתערוכת תחביב של העובדים. בשנה זו כבר עבדו במפעל כ־600 איש.

בשנת 1972 החל המפעל להרכיב דגם חדש, 'אסקורט 1300' - רכב עם ארבעה דלתות. כמו כן גדל היצוא שלו למדינות אפריקה והגיע לכ־6 מיליון דולר. בשנה זו קלט המפעל עובדים נוספים, בעיקר עולים חדשים שהגיעו לעיר. במהלך שנות ה־70 הרכיב המפעל גם משאיות של פורד, מכונית מסחרית אוטומטית בשם 'טרנזיט', אוטובוסים וכמובן כלי רכב לצה"ל. בשנות ה־80 החל המפעל לייצר לצה"ל רכב חדש מסוג 'אביר' ולאחר מכן את ג'יפ 'הסופה'.

בשנות השיא שלו ייצר מפעל תעשיות רכב כ־6,000 כלי רכב בשנה, רבים מהם ליצוא והעסיק כ־800 עובדים. עם השנים, בעקבות שינויים בשוק המכוניות המקומי והעולמי וכן בגלל שההזמנות מהצבא פחתו, החל המפעל לצמצם עובדים ולמעשה ירד מגדולתו. בתקופה האחרונה עבדו בו רק כ־80 עובדים. למרות מצב השוק הקשה וההזמנות המעטות ניסה המפעל דרכים רבות כדי להמשיך להתקיים, אך לבסוף החודש, 53 שנים לאחר שנפתח, הוא נסגר.

הכניסה למפעל בעבר | צילום: ארכיון עיריית נצרת עילית

גאווה גדולה

"כולם רצו להתקבל לעבוד במפעל הזה", סיפר השבוע מי שהיה יו"ר ועד העובדים של המפעל לאון פרץ, והיום יו"ר ההסתדרות במרחב צפון ועמקים. פרץ עבד במפעל משנת 1975 ועד שנת 1989 ויש לו רק זיכרונות טובים משם. "בשנות השיא שלו המפעל הזה היה בית עבור העובדים. היינו עושים בו כל מיני פעילויות מיוחדות כמו למשל 'יום הילד', זה היה יום מיוחד שבו כל ילדי עובדי המפעל הגיעו והמקום הפך להפנינג עם הופעות, אמנים, דוכנים ואוכל. פעם בשנה העובדים היו יוצאים לנופש באילת עם כל המשפחה".

פרץ התחיל כעובד מחסן, ובהמשך מונה למנהל מחסן. "נבחרתי כבר אחרי שנה כחבר ועד העובדים ועם הזמן הפכתי ליו"ר", סיפר פרץ, "במהלך כהונתי ניהלתי מאבקים רציניים לטובת הסכמים קיבוציים וגם נלחמתי למען הפרנסה. למשל אם היו מקבלים החלטות לא להזמין מאיתנו רכבים, אלא מחו"ל, ניהלתי מאבקים מתוקשרים ולא פעם נעצרתי".

לאחרונה כששמע פרץ כי הוחלט לסגור את המפעל הרגיש מועקה. היה לו קשה לקבל את העובדה שהמקום שבו התחיל את דרכו המקצועית ייסגר. "כששמעתי שסוגרים ליוויתי את המפעל ודיברתי עם העובדים. זה כאב גדול, עצוב עד דמעות. היה לי לא פשוט. לזכותו של הבעלים צבי נטע ייאמר כי הוא תגמל את העובדים ביד רחבה", הוסיף פרץ.

איזו שמילוביץ', כדורגלן עבר של נצרת עילית ומאמן כדורגל לשעבר, החל לעבוד במפעל בשנת 1968 כשהיה בן 21 ועד שנת 2013. "המפעל והעובדים היו המשפחה השנייה שלי. בזכות המפעל הזה הקמנו משפחה, גידלנו ילדים והתקדמנו בחיים. המפעל נתן לנו הלוואות ועזר לנו להתקדם. הייתי מרוצה מאוד מהעבודה בו", סיפר שמילוביץ שעבד במקום כמנהל מחסן, "זו היתה גאווה גדולה לעבוד בתעשיות רכב. הרבה אנשים רצו לעבוד בו".

על תקופת השיא של המפעל סיפר שמילוביץ': "מנהל המפעל ינון עזרוני היה נוסע פעם בשנה לארה"ב וחוזר עם תוכנית עבודה לשש השנים הבאות. השטח של המפעל, איפה שהיום נמצא עופר סנטר, היה מלא בארגזים של חלקים לפני הרכבה שהגיעו מארה"ב. אלה היו זמנים טובים. היתה הרבה עבודה". 

הלך ודעך

לפני שש שנים יצא שמילוביץ' לפנסיה אחרי 45 שנות עבודה במפעל. כשעזב רצה להאמין שהמקום ימשיך להתקיים. "הרבה חבר'ה עבדו במפעל מעל 40 שנה כי זה היה מקום עבודה טוב, שדאג לעובדים. כששמעתי שהוא נסגר כאב לי מאוד. המקום הזה היה חלק ממני. מחצית מהחיים שלי הייתי שם. זה בהחלט לא פשוט. חבל שמקור פרנסה כל כך טוב שפרנס הרבה תושבים מנצרת עילית והסביבה נסגר".

כלי הרכב שהורכבו במפעל | צילום: ארכיון עיריית נצרת עילית

נח נפתלי ממגדל העמק החל לעבוד במפעל מיד לאחר שהשתחרר מהצבא בשנת 1976 ועד שנת 2003. תחילה עבד כפקיד בכוח אדם ולאחר מכן כסגן מנהל כוח אדם. "כשהמפעל היה בשיאו היה כיף גדול לעבוד בו. בכלל כולם אהבו לעבוד שם", נזכר השבוע נפתלי, "עם השנים ההזמנות ירדו וזה מה שגרם למפעל לדעוך. נעשו הרבה ניסיונות להציל אותו עם כל מיני פרויקטים. כששמעתי שסגרו אותו הרגשתי נורא".

יו"ר ועד העובדים לשעבר של המפעל, שלמה קרסנטי, החל לעבוד במקום מהיום הראשון ועד שפרש בשנת 2015. "המפעל לא נסגר באופן פתאומי. כבר כמה שנים שהוא בדעיכה", מספר קרסנטי, "בשנים הראשונות המפעל תפקד מצוין, אבל גם הרבה שנים עבדנו בחוסר ודאות לגבי עתידו. שני דברים פגעו בו: המכה הראשונה שביטלו את המס על רכישת רכב תוצרת הארץ; המכה השנייה היתה כספי הסיוע מארה"ב, שהכריחו את הצבא לרכוש רכבים מתוצרת ארה"ב".

לא היה פשוט לצבי נטע, הבעלים של תעשיות רכב ובנו של מי שהקים את המפעל יוסף ג'ו בוקסנבאום, לסגור את העסק המשפחתי. לדבריו, לא היתה לו ברירה ויש לו זיכרונות רבים וטובים מהמפעל, עוד כשהיה ילד והסתובב במקום. “כילד הייתי מגיע לשם, וכשהייתי צריך לוותר לפני כמה שנים על חלק משטח המפעל לטובת עופר סנטר, ובעצם לחתוך את המבנים כשהגיעו הכלים הכבדים, היו לי פשוט דמעות בעיניים", הוא משחזר בהתרגשות.

לדברי נטע, המפעל הוקם ללא השקעת הממשלה כלל. לאורך השנים עברו במפעל כ־3000 עובדים, והוא סיפק הרבה מאוד עבודה למפעלים אחרים. "זה היה מפעל מצטיין, אין הרבה מפעלים שהוקמו לפני 50 שנה ושרדו כל כך הרבה זמן. אני שלטתי במפעל מ־1990. עצוב לי שהוא נסגר ועצוב שעצם קיומו לא נוצל על ידי המדינה לייצור בארץ ולהרכבת רכב ליצוא. הדבר האחרון שיוצר במפעל היה הסדרה האחרונה של ג'יפ סופה 4. היו דברים מעניינים ומדהימים בתחום היצוא. קיום המפעל היה תמיד בתמיכה וברכישה של שרי הביטחון, והוא נסגר כי הוחלט לקנות בארצות הברית את המוצר".