בשלוש השנים האחרונות נאלצה עדי רייס דרעי (29) להתמודד עם מכה אחרי מכה שנחתו עליה. רייס, תושבת קיבוץ מגידו, בחורה צעירה שכל החיים לפניה, היתה אז סטודנטית לתואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ונשואה טרייה. בגיל 26, כשהיא בשיא פריחתה, התגלה אצלה סרטן השד. עם הרבה אמונה ותמיכה היא הצליחה להתגבר עליו, אבל דבר לא הכין אותה למכה הבאה שנחתה עליה תוך זמן קצר: סרטן נוסף ואלים יותר, שבעקבותיו נאלצה לכרות את הרחם והשחלות עוד בטרם נהפכה לאמא. פעמיים היא ניצחה את המחלה הארורה, ובימים אלו יחד עם בעלה פתחה במסע התרמה כדי להגשים את החלום הגדול להפוך להורים באמצעות הליך פונדקאות. 

עדי רייס דרעי. היסטוריה משפחתית (צילום: ריאן)

רגע הבשורה

הכל החל בשנת 2017, כחצי שנה לאחר חתונתם של בני הזוג ובדיוק באמצע השנה האחרונה לתואר, אז הרגישה רייס באופן מקרי לחלוטין גוש חשוד באזור בית השחי. "למדתי עם חברות למבחן. היה לי קר אז הכנסתי את הידיים מתחת לבית השחי כדי להתחמם והרגשתי גוש שלא הכרתי ונראה לי חשוד", משחזרת רייס את הרגע שהפך את חייה, "יש לנו היסטוריה משפחתית מהצד של אבא שלי, לכן לא היססתי לרגע וכבר למחרת ניגשתי לרופאת משפחה".

רופאת המשפחה הפנתה את רייס לכירורג שד, שמיד שלח אותה לביופסיה. שלושה שבועות אחרי כן, החשש הגדול אכן אושש ורייס קיבלה את הבשורה שקיוותה לא לשמוע. "עד שקיבלתי את התשובות אלו היו שלושת השבועות הכי ארוכים בחיי. קיבלתי את הסוג היותר אלים ומסוכן שיש, אבל לשמחתי גילינו את זה בשלב מוקדם. בגלל גילי הצעיר וההיסטוריה המשפחתית של אבי עשיתי בדיקה גנטית שגילתה שאני נשאית של גן הנקרא BRCA 1, שהוא גן אלים ונפוץ בקרב נשים יהודיות", היא מספרת.

רייס עברה טיפולים במשך כמעט שנה. מחודש מרץ-ינואר 2018 היא עברה 16 סבבים של כימותרפיה, אחר כך ניתוח ולאחריו עוד חודש של הקרנות, אך קודם לכן התחילה תהליך של שימור הפוריות - החלטה שבדיעבד התבררה כדבר הכי משמעותי שעשתה בחייה. "בגלל שיש סכנה שהכימותרפיה תפגע בפוריות של האישה, קודם כל עושים תהליך של שאיבת ביציות ליתר ביטחון, שזה הדבר הכי חכם שעשינו בגלל כל מה שקרה בהמשך".

בחורה צעירה, סטודנטית שרק התחתנה, איך קיבלת את הבום הזה שנחת עלייך משום מקום?

"זה היה מטורף. אבל לא הסכמתי להיכנע לעצב או למסכנות. היה בי משהו שהיה גדול ממני שרצה לטרוף את החיים ולהוכיח שלמרות זאת אני מסוגלת".

רייס בהחלט לא נתנה למחלה להכניע אותה. תוך כדי הטיפולים המשיכה את לימודיה ואף התעקשה לעבוד כדי לא לשקוע. "המשכתי להגיע לפגישות של הסטאז' עד כמה שיכולתי וניגשתי לכל המבחנים. האוניברסיטה היתה מדהימה, הם נתנו לי לעשות מבחנים גם מהבית ונתנו לי המון הקלות כדי שאוכל לסיים את השנה השלישית של התואר עם כולם", היא אומרת, "איפשהו באמצע ההקרנות החלטתי שמשעמם לי בבית ואני רוצה להתחיל לעבוד. התחלתי קודם באיזשהו פרויקט במכללת 'אורנים' וכשסיימתי את הטיפולים התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בפנימיית 'נווה חורש' בחדרה. במקביל שימשתי כרכזת התרבות בקיבוץ שלי. עשיתי הכל רק כדי לא לשבת בבית ולשקוע במחלה".

ב־31 בינואר 2018 סיימה את ההקרנה האחרונה והרגישה שיצאה לדרך חדשה. "התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית. בעלי שהוא איש קבע חזר לצבא והתחלנו לחזור לשגרת חיים. ההקלה כמובן מלווה בהמון בדיקות ופחדים לכל אורך הדרך, אבל בגדול היתה תחושה שאני יכולה להמשיך בחיים".

מכה נוספת

אולם, בדיוק כשחשבה שפרק חדש בחייה מתחיל, הגיעה באוקטובר 2018 "הפצצה השנייה", כפי שהיא מכנה אותה. רק שהפעם זה הגיע גדול, אלים וקטלני יותר. "זה בא בהפתעה גמורה. זה משהו שהפתיע את כל המערכת, כי הייתי תמיד תחת מעקב ובדיקות", מציינת רייס, "הרגשתי שמשהו לא תקין בבטן שלי. הלכתי להיבדק ובבדיקה ראו שיש לי המון ציסטות ממאירות בבטן". רייס הגיעה להתלונן על הכאבים ביום ראשון, יומיים אחר כך אושפזה ובחמישי כבר נכנסה לניתוח. "ההנחה של כולם היתה שמדובר בגרורה שהתפתחה מסרטן השד, אבל אחרי הניתוח גילו שמדובר בסרטן חדש, ממקור שחלתי, ושהוא היה די מפושט בבטן. שלב 3 מתוך 4".

אחרי הניתוח החלה רייס בטיפולי כימותרפיה, לאחריהם נכנסה לניתוח גדול שהגיעה אליו עם ספקות רבים. "במסגרת הניתוח הזה עברתי כריתה כפולה של השחלות והרחם", היא מספרת איך החלום להיכנס להיריון נגדע ברגע, "היה שלב שקצת ניסיתי להתמקח עם הרופאים שלי, אבל בסוף הבנתי שיותר חשוב שאני אהיה כאן ושיש דרכים אחרות להפוך לאמא ולהביא ילדים לעולם. בתקופה ההיא התמודדתי עם דברים שהיו לי אפילו עוד יותר קשים מכריתת הרחם".

מה עבר לך בראש בתקופה ההיא?

"הבנתי שבשביל הבריאות שלי ובשביל להישאר בחיים אני צריכה לעשות ויתורים כמו כריתת השחלות והרחם. הדברים שהקשו עליי יותר היו העובדה שיש לי שוב סרטן ושמדובר במשהו מפושט ואלים יותר; העובדה שהפסקתי לעבוד במקום שמאוד אהבתי וההבנה שאני לא אחזור לשם בקרוב; לראות איך המצב הזה משפיע על הסביבה והמשפחה שלי, שהיו צריכים לעצור שוב את החיים שלהם. היה לי מאוד קשה עם זה ובעיקר מה שהרגשתי בפעם הזו שלא הרגשתי עם סרטן השד הוא שהיה לי פחד מאוד גדול שיכול להיות שאני לא אצא מזה. בפעם הראשונה הגעתי מאוד פייטרית ולרגע לא היה בי פחד שאני לא אחלים ולא אשרוד. אבל הפעם קרו דברים בדרך שגרמו לי לחשוש לחיי, וזו תחושה מאוד מפחידה שלא קל להתמודד איתה".

עברו בך מחשבות של למה דווקא אני?

"זה יישמע קלישאתי, אבל אני לא בנאדם של 'למה דווקא אני' או 'למה זה מגיע לי', אלא יותר מה היקום מסמן לי ומה הגוף שלי מאותת לי. הגעתי להבנה שדברים לא קורים סתם. אני מצד אחד בנאדם מאוד רגיש, אבל מצד שני מאוד רציונלית והבנתי שלהתעסק במחשבות האלה לא יוביל אותי לשום מקום".

עדי רייס דרעי. "לגמרי רואה אותנו עם ילד מתרוצץ בשבילי הקיבוץ" (צילום: ריאן)

את האופטימיות היא שאבה בעיקר מהסביבה, שהתגייסה למענה באופן מלא. "יש לי משפחה מדהימה. ההורים, האחים, הסבתא, בעלי כמובן וגם הדודים ובני הדודים, כולם כמו עוד זוג הורים ואחים עבורי. גם חברות שלי הפכו לגמרי לאחיות שלי. היתה התגייסות מטורפת סביבי ששאבתי ממנה המון כוחות ואני מניחה שזה היה משהו מעגלי. אני שאבתי מהם את הכוחות והם שאבו בחזרה ממני את האופטימיות", היא משתפת ומוסיפה על בעלה, "בדיוק אתמול הוא אמר לי כמה הוא נפעם מהפתיחות שלי ומכך שאני לא מפחדת לשים את הקרביים שלי בחוץ. אז אמרתי לו שהסיבה לכך היא שהוא לרגע לא גרם לי להרגיש שאני שווה פחות או מוצלחת פחות בגלל הדברים שעברתי. ההפך: דווקא בזכותו אני מרגישה מלכת העולם, שלמה עם מי שאני ושאין שום דבר שעומד בדרכי. מבחינתי הוא לוחם תרתי משמע, גם בצה"ל וגם בחיים האמתיים. הוא משך אותי יד ביד ולא נתן לי לרגע לשקוע".

חדורת מטרה

במאי האחרון החלימה רייס ורשמה עוד ניצחון אישי על המחלה. כעת, משסיימה להילחם, היא מתפנה להגשים את החלום הגדול שלה - להיות אמא. "כבר אחרי הפעם הראשונה שחליתי נדנדתי לרופא שלי מתי אני יכולה להיכנס להיריון. במהלך התואר לא חשבתי על זה, אבל כשדברים כאלה קורים לך את מבינה מה המשמעות של החיים. תמיד רציתי להיות אמא וכשזה קרה זה רק הגביר את הרצון שלנו להפוך להורים", היא מספרת ומוסיפה מסקנה אחת ממה שעבר עליה, "קיבלתי החלטה שאנחנו לא יודעים מה החיים יביאו לנו ושצריך לטרוף אותם וליהנות מהם, שזה משהו שלא הבנתי לגמרי אחרי סרטן השד. היום אני הרבה יותר קשובה לצרכים שלי ולמה שהגוף והנפש מאותתים לי".

רייס ובעלה החליטו ללכת על אופציית הפונדקאות, אבל כעת מה שמפריד בינם לבין החלום הגדול זה 250 אלף שקל. בשבוע שעבר פתחו בני הזוג במסע התרמה כדי להגשים את החלום ובתוך ימים אחדים היתה היענות כל כך גדולה, שהיא עצמה הופתעה ממנה. "אנחנו כבר בתוך התהליך ויש לנו פונדקאית מהממת", היא מספרת, "אם בהתחלה חששתי מכל התהליך, מלהוציא בכלל את הסיפור החוצה ומהתגובות שאקבל, אז היום התחושה היא אחרת. אנחנו לא יודעים איך לעכל ולהכיל את מה שקרה מהרגע שפרסמנו את הפוסט ביום שישי שעבר. היום הוא עומד על 1,600 שיתופים וכבר באותו יום היתה היענות יפה. קיבלנו המון הצעות מנשים פונדקאיות שמציעות לי סיוע בהליך ומאנשים פרטיים שאנחנו לא מכירים בכלל שיוצאים מגדרם ורוצים לעזור. זה פשוט עם ישראל חי. אין לי מילים אחרות לתאר את זה. הלב מתפוצץ מאושר לראות את זה והיום אני רוצה להאמין שכן נצליח לגייס את הסכום".

את מרגישה מודל לחיקוי?

"אני לא מסתכלת על עצמי כמודל השראה. אני בטוחה שיש עוד אלפי נשים שעברו משהו דומה למה שאני עברתי או קשיים אחרים, אבל אם אני יכולה לעזור לאנשים אחרים מהניסיון שלי אז מבחינתי זה עולם ומלואו. אם מישהו צריך עזרה או איזושהי קרן אור ולא מוצא אותה, אני אשמח לתת מהניסיון ומהחוויה שלי".

בעוד שנה-שנתיים מהיום, את כבר מצליחה לדמיין את עצמך עם תינוק על הידיים?

"הלוואי שגם עם תאומים, אם כבר אז כבר", היא מחייכת, "אני לגמרי רואה אותי ואת איתמר עם ילד מתרוצץ בשבילי הקיבוץ".