לאורך כל הדרך הארוכה ביום שלישי בבוקר מתל אביב לקריית טבעון פוצצה המציאות הישראלית בלוני תבערה שחצו את הגבול הדרומי, בלוני שנאת אחים שחצו קווים אדומים והגביהו בתוכנו חומות, מייצרים עוד בהלות ומרחיבים את הקרעים החברתיים של פלגים מיואשים.

הנהג של קו 826 ניסה להתגבר על הידיעות הקשות שזרמו בלי הפסקה מהרדיו ושלח מילים מרגיעות אל האוזניים והעיניים שנשאו אליו נוסעים עייפים ותשושים מהקיץ שעוד לא התחיל. "נסיעה טובה, חמודי", הוא איחל למילואימניק שעלה לאט, כפוף מעומס תיקים שתלה על ידיו וראשו.

אמסלם על תופי המרים. וקנין וסופר על הגיטרות | צילום: נחום סגל

"תפתחי את הפתח של המזגן ויהיה לך נעים", המליץ הנהג לנוסעת שעלתה להובת עור מן החום שבחוץ. ובין נוסע לנוסע ותחנה לתחנה הגביר הנהג את עוצמת הקול של הרדיו וככה יצא שעד שהגעתי סוף־סוף אל השער הכחול לפני הבית הטובל בירוק של הפייטנית רקפת אמסלם, כבר הייתי בעצמי לבה רותחת של ייאוש. ולא עזרו מי הקרח שמיהרה אמסלם למזוג לכוס זכוכית גבוהה ולהגיש לי, ולא החיוכים של המוזיקאים והיוצרים אלברט סופר ומיכאל וקנין, להרגיע את כל הכובד והקושי שספגתי במשך שעתיים נסיעה.

רק באחת ההפסקות הקטנות בין השירים, כשאמסלם פתאום אמרה ש"המוזיקה שאנחנו עושים היא ריפוי", נחתו המילים הרכות שלה במעמקי הלב והתודעה שלי, וגם הגוף הסכים להרפות. נשענתי לאחור על כרית רחבה ורכה, עצמתי עיניים והקשבתי. כשפתחתי אותן נפל מבטן על המדבקה שהודבקה במרכז דלת הכניסה הכתומה. "ואהבת", היה כתוב עליה.

× × ×

קוראים להרכב שלהם "קום תרא" על שם הפיוט האנדלוסי העתיק שזכה למי יודע כבר כמה ביצועים בכל העולם. "צא וראה", כתב פעם משורר עלום וכיוון את השומעים להתפעם מפריחת השקד.

אמסלם עם הקול הצלול והחם שלה ותופי מרים. וקנין וסופר על הגיטרות ועל התרגומים ועל המילים של השירים המקוריים. שניהם גם על השירה. את הסלון של אמסלם הם הפכו בחודשים האחרונים לאולם חזרות.

מזיזים פעמיים־שלוש בשבוע שולחן וכורסה, מציבים מיקרופונים ומגברים ומבצעים את 12 השירים שישירו בהופעה הראשונה שלהם בשבוע הבא במסגרת פסטיבל "לבי במזרח" (שלישי, 21:45, תאטרון ענבל בתל אביב).

כשמקשיבים להם קשה להאמין שהם עובדים יחד בקושי חצי שנה. ההרמוניות מושלמות, הקולות משתלבים בטבעיות. גם החברות נדמית כאילו התחילה לפני שנים, הרבה לפני שכל אחד מהם התחיל לצעוד בדרכים מוזיקליות נפרדות אבל מקבילות ומשיקות ובלי להכיר זה את זה.

אמסלם: "את אלברט פגשתי במהלך מבצע צוק איתן בפרויקט שנקרא 'תיקון גבול'. חביבה פדיה, המשוררת והסופרת, חוקרת תרבות יהודי ספרד, ארגנה אמנים שיגיעו לירוחם כדי להופיע לפני התושבים.

"חביבה חיברה שם אמנים מכל מיני עולמות. את מיכאל פגשתי בכמה פעילויות סביבתיות, בעיקר במאבקים ובהפגנות נגד בתי הזיקוק שאליהן הגיע כמי שגר בחיפה. מיכאל היה הראשון לראות שאפשר לחבר אותנו".

וקנין: "זיהיתי ששלושתינו מבינים ומכירים מהבית, מהשורשים, את המוזיקה והשירים, הקלאסיקות האלג'יראיות והמרוקאיות, ואנחנו מחברים את המוזיקה הזאת למה שקורה עכשיו. עושים מה שעשו פעם ילדי המהגרים מצפון אפריקה בצרפת, שלקחו את השירים והמוזיקה שהכירו מהבית של ההורים וחיברו אל המקום החדש שנטעו ובנו בו בית".

× × ×

לא רק המוזיקה מחברת אותם. שלושתם גם צרובי מאבקים חברתיים. סופר מגיע להפגנות שהוא מארגן כחלק מארגון כוח לעובדים בצפון הארץ. הוא נאבק עבור בני נוער ומסגרות נוער, נלחם במכות ההפרטה ובדלתות הסגורות של ממשלות שטחו עיניהן מראות סבל ומצוקה של מי שהכי זקוק.

במוזיקה הוא עשה דרך ארוכה מאז ימיו בלהקת "אלגנט" ועד היום. גם וקנין, פזמונאי אדיר שכותב גם לאחרים ("שיר תקווה" למירי מסיקה למשל), מביא אל ההרכב את כאבי מעמד הפועלים, את אהבותיהם וקולם של מי שגבם שחוח ולבם צלקות מעמדיות. "אני זמרת חברתית", אומרת אמסלם בפשטות.

"מופיעה מול גברים, שרה גם בערבית, אישה פייטנית. אני עושה חיבורים שקיימים בתוכי ומבטאת אותם במרחב הציבורי. מביאה את היהדות ממקום אחר, יותר רוחני, יותר מאפשר".

"אבל ההופעה שלנו היא לא ערב שירי מחאה", סופר ממהר להגיד. "אנחנו שרים את רוח מלחמת האזרחים באלג'יר ואת ההשפעות מהרוק, מהדיסקו, מהראיי, מהפיוטים".

וקנין: "אמרתי להם פעם שאנחנו עושים פיטר, פול ומרי, אבל במדבר סהרה" (צוחקים).

אז הם שרים אנריקו מסיאס, ואת אידיר, הזמר והמשורר האלג'יראי, ואת יונס מיגרי, וסלים הלאלי, הזמר ההומו היהודי מאלג'יר שלא פחד להצהיר על נטיותיו המיניות כי נחשב כוכב, והם גם שרים את עצמם. הם שרים בעברית של היום, בעברית של פיוטים, וכמובן בערבית.

× × ×

החזרה נמשכת. אני לא רוצה שהיא תיגמר. "אין ממש גבולות במה שנחשב למוזיקה מהמגרב", וקנין אומר, ואני מרגישה את זה. עמוק מרגישה. 

סופר, אמסלם ווקנין. "קום תרא" | צילום: נחום סגל

"מה עכשיו?", סופר שואל, ווקנין קובע את סדר השירים. "עכשיו 'יא באבא'", הוא אומר ומכוון לשיר שכתב יחד עם אביו המשורר. "באת מהעבודה יא באבא / וזורק את החולצה יא באבא / דעתך היתה טרודה / דעתך היתה עבה... יום המשכורת העצוב יא באבא / שבו אתה עושה סיבוב יא באבא / מהמכולת לקצב יא באבא / לכל מי שאתה חייב..".

ועוד לא התפוגגו באוויר הצלילים האחרונים של השיר וסופר אומר את המילים שאחרי כן ילוו אותי כל הדרך חזרה הביתה, יהפכו אותי מבפנים, יטענו אותי בכאב, באהבה, בתקווה. "אנחנו חיים כאן בזוועות. בתוך הזוועות יש גם שמחה", הוא אומר.

"אנחנו, בהרכב הזה, רוצים לשמח ולחבר בין בני דודים שהתרחקו וכבר שכחו שהם יכולים יחד. גם מחברים בין סוגי מוזיקה, גם בין שפות. אנחנו בוחרים לשיר בערבית. השפה שהודרה בגלל פוליטיקה, אבל אצלנו היא טבעית. היא חלק מהזהות שלנו, היא מה ששרנו ושמענו בבית. אנחנו שרים בה כי היא שפת המרחב שבו אנחנו חיים".

והוא עושה הפסקה קטנה בין המילים וחותם: "השירים שלנו הם קפסולות של זיכרון. כמו עוגות מדלן אצל פרוסט שפותחות קופסאות של זיכרונות, ככה גם השירים שלנו מעלים זיכרונות וגעגועים. מי שפתוח וקופסת הזיכרונות שלו מוכנה להיות ננגעת, אז זה קורה לו כשהוא מקשיב לנו".